ניתוח
ביי ביי בנזין: מה יקרה כשמלחמות הטעינה יגיעו לישראל?
בסין BYD ו-CATL מתחרות על שיא הטעינה המהירה, במהלך שעשוי סוף סוף לשבור את המחסום הפסיכולוגי האחרון מול רכבי הבנזין. השאלה הגדולה: האם ישראל תצליח לבנות את תשתית העמדות שתהפוך את הטכנולוגיה למהפכה אמיתית - ולא רק לגימיק יקר
בשבוע שעבר התרחשה בבייג'ינג "מיני דרמה" בין יצרני רכב. BYD, מהיצרניות הבולטות בסין, השקיעה משאבים רבים בחשיפת טכנולוגיית הטעינה החדשה שלה — "פלאש צ'ארג'ינג" — המיועדת למלא את רוב הסוללה תוך כתשע דקות. ג'ילי הסינית הציגה טכנולוגיה דומה באותה תקופה, אבל חברה אחרת המתינה בסבלנות לפרסום הנתונים: לא יצרנית רכב אלא יצרנית סוללות — CATL. רק אחרי ש-BYD הודיעה על תשע דקות והמהלך זכה לחשיפה תקשורתית, CATL הפילה את הפצצה שלה: המכוניות המצוידות בסוללותיה ייטענו תוך שש דקות בלבד.
האם ההבדל בין תשע לשש דקות משמעותי? התשובה שלילית. שלוש דקות הן מה שנדרש לסיים ארוחה מהירה — שירות ש-BYD אפילו החלה להציע ללקוחותיה בסין. אבל לשש הדקות יש משמעות עמוקה יותר: הן מאפשרות ליצרניות הרכב שיבחרו בסוללות CATL לומר ללקוחות שמשך הטעינה אינו עולה על משך התדלוק בתחנת בנזין. וזו שבירה של מחסום פסיכולוגי חשוב.
ואולם, כאן נשאלת שאלה: בכל הקשור בחידושים שמתרחשים בשוק הרכב הסיני, חלק גדול מהם אינו מיועד להגיע לישראל. אבל במקרה של הטעינה המהירה שתתבצע תוך פחות מעשר דקות, לפחות בחלק מן המקרים היא כן תגיע. לדוגמה: כפי שפורסם בכלכליסט, יבואנית BYD כבר מתכננת הקמה של עמדות טעינה שיתמכו ב"פלאש צ'ארג'ינג" של היצרנית ויאפשרו ללקוחות לטעון את המכונית שלהם תוך עשר דקות.
המהלך שישמיד את הבנזין
טעינה תוך פחות מעשר דקות היא מהלך שיכול בטווח הרחוק להפוך את מכוניות הבנזין לדינוזאורים מיושנים. לנוכח ההתקדמות המהירה בסין, מכוניות החשמליות עם טווח של 400 קילומטרים הן כיום מוצר זמין ובמחיר סביר. השוק חווה חבלי לידה — תשתיות, ירידת ערך, קושי בחדירה לציי רכב גדולים — אבל ההבדל העיקרי שמונע ממחזיקי מכוניות בנזין לעבור לחשמל הוא משך הטעינה. טעינה כה מהירה יכולה להיות "המסמר האחרון" בארון המתים של רכבי הבעירה הפנימית.
לא מדובר רק בעניין של זמן. עולם הרכב החשמלי משתנה על בסיס חודשי, החדשנות כה מהירה שרכבים חשמליים בני שנתיים נראים לפתע ארכאיים — אבל העולם מחכה שנים לחידוש שיפגע בול ביתרון היחיד שנותר לרכבי הבנזין. טעינה תוך תשע או שש דקות היא המהפכה הזו. ואולם, בין הטמעה בסין להטמעה בישראל — המרחק עדיין אדיר.
ההבדל הטכנולוגי עובר מהמנוע לסוללה
חשוב להבין: טעינה כה מהירה אינה נחלת הכלל. רובן המכריע של המכוניות החשמליות המשווקות היום בישראל אינן מסוגלות להיטען תוך עשר דקות. יש בישראל מכוניות חדישות — מזיקר ועד יונדאי — המצוידות בפלטפורמות 800V המיועדות לטעינה מהירה מאוד, ויש מטענים בהספקים שחלקם מגיעים ל-400 קילוואט, אבל מכונית חשמלית שנטענת תוך עשר דקות — עדיין אין.
כאן נוצר הבדל מהותי בין יצרני הרכב. אם ניקח שתי מכוניות בנזין — היברידית ולא היברידית — לשתיהן מיכל של 50 ליטר ושתיהן מתדלקות באותה משאבה. ההבדל ביניהן קיים במערכת ההנעה, לא בתדלוק. ברכב החשמלי החדש המצב שונה: טכנולוגיית BYD מאפשרת טעינה בכל מטען, אבל כדי ליהנות מהטעינה המסחררת נדרש מטען ייעודי של היצרנית.
חרב הפיפיות של פריסת העמדות
טעינה תוך עשר דקות היא מהפכה — היא תאפשר גם למי שאין לו עמדת טעינה ביתית לרכוש מכונית חשמלית. כל מה שצריך הוא להגיע לעמדה ולבלות עשר דקות, בדיוק כמו תחנת בנזין. אבל השאלה המהותית היא היכן יהיו העמדות האלה — פיזית, היכן תהיה הפריסה.
בעל מכונית בנזין יודע שתחנת דלק נמצאת במרחק של לכל היותר 20 דקות מהבית — של פז, דלק או דור אלון. ריבוי המפעילים הוא שמאפשר את הפריסה הנרחבת הזו. גם עמדות הטעינה הציבוריות המהירות הקיימות היום נהנות מריבוי מפעילים שמאפשר פריסה סבירה. אבל עמדות הטעינה המהירות מסוג עשר דקות הן אחרות לגמרי.
הבעיה: אם עמדות הטעינה הייעודיות מיועדות רק לרכבים של מותגים ספציפיים — האם הפריסה תהיה רחבה מספיק? האם BYD תקים בישראל מאות עמדות פלאש צ'ארג'ינג? סביר שלא, לפחות לא בשלב הראשון. הדוגמה הקיימת היא טסלה, שמפעילה בישראל 24 סופרצ'ארג'רים — רשת שעובדת היטב ויש לה פריסה טובה שמותאמת למספר הלקוחות ולהיקף המכירות ביחס למיקום הגאוגרפי, אבל היא אינה מאפשרת טעינה תוך עשר דקות ומשרתת יצרן אחד בלבד. האם יבואני הרכב יקימו רשתות של עשרות עמדות ייעודיות ליצרן אחד, המסוגלות לטעון רק מספר דגמים מצומצם? יתכן שלא.
חלחול למטה — הניצחון האמיתי בשוק
מילת המפתח היא "חלחול" — עד כמה הטכנולוגיה תגיע לדגמים העממיים. יתרון מהותי של תעשיית הרכב הסינית הוא שטכנולוגיות "מחלחלות למטה" במהירות, בניגוד ליצרני המערב שבהם חדשנות מתחילה בדגמי היוקרה. טכנולוגיית "פלאש צ'ארג'ינג" של BYD תהיה זמינה בדגמי דנזה, מותג היוקרה שלה — אבל לפי פרסומי היצרנית גם בדור הבא של אטו 3, מכונית עממית. אם כך, סביר שהיא תמשיך לכלל הדגמים בעתיד.
בהינתן עמדות מתאימות בפריסה נרחבת, טכנולוגיה זו תאפשר לכל יצרן שיחזיק בה להשתלט על פלחי שוק שעד כה לא היו נגישים — ולשכנע בעלי מכוניות בנזין ודיזל לעבור לחשמל. אך ללא רשת טעינה בפריסה ארצית לאורך כבישים מהירים, המהלך לא יצליח עבור מי שאין לו עמדה ביתית. מי שרגיל לנסוע עשר דקות ולקבל 500 קילומטרים של טווח לא יסכים לנסוע שעה כדי לטעון תוך עשר דקות.
וכאן טמונה בעיית הביצה והתרנגולת: רק בהינתן מספיק מכוניות שייטענו בעשר דקות תהיה הצדקה להקים מטענים מתאימים — ובלי המטענים, המכוניות פשוט לא יימכרו.
מהמשאבה לארבעה סוגי טעינה
בעל מכונית בנזין יודע שכדי לקבל עוד מאות קילומטרים הוא צריך להגיע לתחנת דלק. בעל פלאג-אין היברידי יכול לתדלק, לטעון בבית, או לטעון בעמדה ציבורית איטית או מהירה. במכוניות החדשות המסוגלות להיטען בעשר דקות נוסף סוג חדש: "טעינת יבואן" — עמדות שיופעלו על ידי יבואני הרכב, כי אחרת אין הצדקה להקמת עמדות שמשרתות מותג אחד בלבד.
כך ייתכן שבעתיד הלא רחוק יעמדו בעלי מכוניות חשמליות בעלות טעינה מהירה בפני ארבע אפשרויות: ביתית רגילה (שעות), ציבורית רגילה (שעות), ציבורית מהירה (חצי שעה עד שעה), וטעינה ייעודית שתמלא את רוב הסוללה תוך עשר דקות. קשה להעריך מה תעשה יכולת זו למפעילי עמדות הטעינה הציבוריות הקיימות, שעלולים לגלות שאינם נחוצים עוד עבור בעלי דגמים מסוימים.
מחיר הטעינה המהירה ופריסתה — שניהם עדיין לא ידועים. ובלי פריסה מתאימה, יהיה מדובר בגימיק. ואם זה גימיק — המכוניות עם הטעינה בעשר דקות פשוט לא יימכרו.
התיישנות מהירה וירידת ערך קטסטרופלית
שוק הרכב החשמלי כבר חווה האטה בשנה שעברה — ועדיין. אחת הסיבות העיקריות היא FOMO: החשש מפני התיישנות או פספוס של מה שהכי חדש. אך בשנה הנוכחית יש סוג של התייצבות — הלקוחות מבינים ש-400 קילומטרים ומסך גדול הם מה שהם מקבלים בכל מקרה. כדי לשבש מחדש את השוק דרוש אירוע מכונן של ממש. טעינה בעשר דקות — או שש — היא בדיוק האירוע הזה: כזה שעלול להפוך חלק ניכר מהמכוניות החשמליות הקיימות ללא רלוונטיות כמעט בין לילה.
כשרכבים כאלה יגיעו לישראל, היבואנים יפרסמו את היתרון בראש חוצות — ולקוחות חדשנים ימצאו עצמם פתאום עם "הסחורה של אתמול". בשוק ששיעור אימוץ החדשנות בו גבוה, קצב החדשנות קובע את ירידת הערך, הנאמנות אפסית והטכנולוגיה זולה וזמינה — ייתכן שתוך שבועות ספורים יתרחש ממש "מהלך הכחדה", והפעם הדינוזאורים הם רכבים הדורשים המתנה של חצי שעה בטעינה מהירה.
לא מדובר ברכבים שיתיישנו פיזית — כוחם במותניהם. אבל עצם קיומם בשוק של דגמים שמטפלים ביעילות בנקודת התורפה העיקרית של הרכב החשמלי — בהינתן פריסת עמדות מתאימה — מספיק כדי להפוך כל מה שאינו מצויד בטכנולוגיה זו לחדשות האתמול. במצב כזה, יבואני הרכב יצטרכו למצוא דרכים למתג את הטעינה בעשר דקות כמאפיין נחשק — אבל לא ככזה שהופך את מה שמכרו לפני חודשיים למיושן. לאור הציפייה לפריצת דרך כה משמעותית, יהיה זה אתגר קשה במיוחד.
