פרשנות
מיו"ש ועד בג"ץ: גל הבריונות החוץ־שלטונית מתעצם - בעידוד הממשלה
פורעי גבעות, מפגיני־צללים נגד עיתונאים ופרובוקציות מאורגנות בבג"ץ מתלכדים לכדי תופעה אחת: אלימות חוץ־שלטונית בעידוד הממשלה המכוונת להתיש מבקרים, להלך אימים על מוסדות הדמוקרטיה ולקצור רווח פוליטי. זו האסטרטגיה לקראת הבחירות הקרובות והיא מאיימת על תקינותן וקיומן
בימים אלה אנו עדים להתגברות האלימות השלטונית הבלתי רשמית שמדליקה מוקדים שלממשלה יש עניין בהבערתם. לא מדובר באלימות שמפעיל השלטון אלא סוג של זרועות "אזרחיות" שלו. הפרקטיקה הזו מוכרת במשטרים אפלים – בריונים בשירות השלטון מתנכלים ומטילים אימה על מבקריו כדי לדכא את רוחם, להבאיש את ריחם, לצנן את פעילותם.
האלימות הזו מתגברת בשלושה מוקדים – מול הפלסטינים בשטחים, מול עיתונאים ומול בית המשפט העליון. רשימה זו רחוקה מלמצות את כל גילויי האלימות שמעמיקים את השסע והשנאה במרחבי החברה הישראלית. גילויים שסותרים את קריאותיו השקריות של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאיחוי וריפוי. נתניהו הוא הנהנה המרכזי מהאלימות. הוא מגנה אותה רק כשהיא נוגעת לרעייתו ובנו.
החרפת אלימות הפורעים היהודים ביהודה ושומרון מקבלת ממד חדש ומסוכן. בגלל הגיבוי של השלטון, בגלל שחיקת מעמדנו בעולם, בגלל סכנת ההסלמה. וגם בגלל שהכהניזם ששולט בממשלה לא מבחין בין ערביי השטחים לערביי ישראל. מבחינתו כולם עמלק, אויבי ושונאי ישראל שיש לשלול את זכויותיהם, לדכאם, לגרשם ובעיקר להרחיקם מהקלפי. לא בכדי נבחר דוד זיני לראש השב״כ, אדם שהשקפת עולמו מתכתבת עם האג'נדה הזו ומצופה ממנו לשדרג את ״הסכנה הערבית״ לפגיעה בהצבעה במגזר הערבי. לא בטוח שבריוני הגבעות מודעים למשימה האלקטורלית הזו כשהם מורידים אלה על הראש הערבי. אבל הספונסרים הכהניסטים שלהם יחפשו את ההזדמנות להנחיתה גם על הראש של המצביע הערבי.
לצד פורעי הגבעות, בצד הישראלי של הקו הירוק, מתגבשת קבוצה שמייצגה המובהק הוא מרדכי דוד. דמות אלימה, שכמו חבריו מהצד השני מגובה בידי השלטון. מדובר בצעירים עמוסי אדרנלין, שחותרים למגע, חובבי ה"יאללה בלגן". דוד וחבריו נצמדים לעיתונאים כגיא פלג, אביעד גליקמן ואורלי בר־לב. נצמדים בטווח אפס, מצלמים, מאיימים, מקניטים, מרתיעים, חוסמים. וכשהם מסתחבקים עם שרי המשפטים והביטחון הלאומי, אין להם באמת סיבה לחשוש מאוכפי החוק. כמו אחיהם מהגבעות. מרדכי דוד וחבריו הם זרוע אלימה ״אזרחית״ של השלטון, והוא כנראה גם פיילוט שילך ויתעצם לקראת הבחירות. לא רק עיתונאים יסבלו ממנו.
הזירה השלישית היא אולם ג׳ של בית המשפט העליון. גם לשם מחלחלת האלימות של ההפיכה המשטרית. ה"מרדכי דוד" כאן היא ח״כ טלי גוטליב, שילוב קטלני של כאוס פנימי וחיצוני. מאחוריה הקהל העוין את הפרקליטות והיועמ״שית שכבש את האולם שבו התקיים הדיון בעניין הפצ״רית. גוטליב, שמשוכנעת שהיא מתנת האל והעם, מבהירה לשופטים בהתפרצויות צווחניות שהשלטון לא יקבל אף תוצאה שאינה רצויה לו. בסיוע הקהל האוהד היא הופכת את המקום לשוק, ומכוונת גבוה יותר לכונן סדר חדש של השלטת אימה והרתעה מול השופטים בדיונים הרגישים לגורל הדמוקרטיה, כחלק מהאסטרטגיה הרחבה של הפעלת אלימות בשירות השלטון לדיכוי מבקריו.
האלימות החוץ־שלטונית משלימה את האלימות השלטונית הממוסדת שממשיכה להכות בכל חזית אפשרית. אלימות שר המשפטים כלפי נשיא העליון והיועצת המשפטית; אלימות של שרי התקשורת והביטחון כלפי התאגיד וגלי צה"ל; אלימות המשטרה כלפי מפגינים. וההשראה – אלימות ראש הממשלה כלפי עקרונות הבסיס של ממלכתיות ומנהיגות במדינה דמוקרטית כמו אחריות, אמת, חמלה, פיוס ואחדות.
הנימוק הראשון להצדקת האלימות השלטונית הוא שהממשלה וראש הממשלה הם הקורבן האמיתי, ואילו התוקפן הם ה״דיפ סטייט״, התקשורת וסרבני קפלן, שמאוגדים יחדיו בתוך ארגז הקלון שקרוי ״שמאל״. השלטון בסך הכל מתגונן בפניהם. נימוק ההצדקה השני הוא ש״אנחנו העם״, שהרוב בכנסת הופך את לוין, קרעי, אמסלם, גוטליב ומרדכי דוד לקול האותנטי של העם. ותמיד יהיה שם הפטריוטיזם, ״מפלטם של הנבלים״, ויהיו שם החיילים שמגויסים (למעט החלק שנחוץ לתחזוק פוליטי של השלטון) כדי לשרת ולהיהרג, וגם לספק לממשלה סיבה לאלימות: מול הפצ״רית שהעזה להגיש נגדם כתב אישום, מול גלי צה"ל שפוגעת במורל שלהם.
שני נימוקי השלטון האלה – "אנחנו הקורבן" ו"אנחנו העם" – הם הנימוקים הקלאסיים שמשרתים משטרים דיקטטוריים־פופוליסטיים כדי להצדיק אלימות ולהלבינה כ"התגוננות" מפני "גוזלי המשילות" ו"תוקעי הסכין בגב האומה". הרטוריקה הזו כבר נשמעת לצד הענקת פרס ישראל למאיר כהנא, רעיון של ח"כ ניסים ואטורי, כמובן בשם "העם". ואם הוא יהיה "העם" גם אחרי הבחירות – הלך עלינו סופית.
אנו בפתחה של העונה החמה, עונת בחירות. האלימות השלטונית והחוץ־שלטונית שמקצתה תוארה כאן היא סכנה ברורה ומוחשית – הן לקיום הבחירות, הן לטוהר הבחירות והן לגבי האפשרות שהמפסיד יסרב להכיר בתוצאותיהן. ארה"ב שרדה את ההסתערות על הקפיטול; לא בטוח שישראל מצוידת בשוליים רחבים דיים כדי לשרוד ולהכיל אירוע דומה.
