פרשנות
החלטת כץ לסגור את גלי צה"ל: תחרות על חיסול השידור הציבורי
שר הביטחון מקדם את סגירת גלי צה"ל בטענה שהתחנה תוקפת את הצבא, אך ההחלטה מעוררת שאלות משפטיות ודמוקרטיות. מבקרים רואים בכך המשך מגמה של חיסול מוסדות ציבוריים עצמאיים, תוך התעלמות מהמלצת ועדה מקצועית שקבעה לפני שלוש שנים שלא לסגור את התחנה
ההחלטה לסגור את גלי צה"ל משרתת פעמיים את שר הביטחון ישראל כץ. גם מול שר התקשורת שלמה קרעי שרוצה לסגור את התאגיד ולכן כץ לא יפגר בתחרות וידאג לסגור פיסה אחרת של השידור הציבורי. ועכשיו גם מול הפצ"רית שמואשמת בשפיכת דמם של חיילי צה"ל, ולכץ נקרתה ההזדמנות להגן עליהם מהתחנה שמשמשת לדבריו "במה להשמעת דעות שרבות מהן תוקפות את צה"ל וחיילי צה"ל".
מן הסתם יוגשו עתירות לבג"ץ נגד החלטת שר הביטחון, נגד סמכותו ושיקול דעתו לסגור יחידות צבא או חלקים מהן. לצורך כך הוא הקים ועדה שתבחן ותמליץ. ועדה שלבטח תשתרבב לתוך הנימוקים נגד הסגירה. הנה כמה מהן:
ראשית, גלי צה"ל הוקמה בחוק ולכן ניתן לסגור אותה רק בחוק. לא בהחלטת שר הביטחון וגם לא בהחלטת ממשלה. גם המעמד של שידורי החדשות והאקטואליה של התחנה מוסדרים בחוק. לעניין זה מסתמך כץ על חוות דעת משפטית מתקופת היועץ מנדלבליט לפיה השר יכול להעביר את ההחלטה בממשלה ואין צורך בחקיקה.
שנית, גלי צה"ל אינה יחידה צבאית רגילה. היא זרוע חצי אזרחית. מפקד גלי צה"ל (כמו הפצ"ר) הם מינויים של דרג אזרחי, שר הביטחון, ולא של הרמטכ"ל. ההקבלה מלמדת על המעמד האזרחי העצמאי של גופי המשפט והתקשורת שנטועים אמנם בצבא אבל משקפים ערכים חברתיים ומקצועיים רחבים יותר.
שלישית, רק לפני שלוש שנים המליצה ועדה מקצועית בראשות הרמטכ"ל היום, אייל זמיר, שלא לסגור ולא להפריט את התחנה. ההמלצה אומצה בידי שר הביטחון יואב גלנט. האם מאז ועד היום חלו שינויים שמצדיקים את הפיכת ההחלטה ההיא? ממש לא. השינוי היחיד הוא האקלים הפוליטי וממשלה שמוטרפת באמוק לסגור או להחליש את התקשורת שמסרבת לסגוד ולהריע לה.
רביעית, ניקיון הדעת של הוועדה בראשות ד"ר דליה זליקוביץ' שהמליצה על הסגירה דומה לזו של ועדת שיקלי שהמליצה על פיטורי היועצת המשפטית לממשלה. המשותף לשתיהן: ועדות שהשרים הממנים, לוין וכץ, סימנו עבורם את העיגול ואת החץ. בוועדה אין אף עיתונאי בעל מוניטין ושובצו לה צייתני השר שחלקם התבטאו בעבר נגד התחנה. הדוגמא לרשלנות הקמתה היא במינוי יפתח רון-טל, פאנליסט קבוע בערוץ 14, לראשות הוועדה. רון-טל אמנם התפטר אבל מינויו הסגיר את הכיוון הרצוי.
חמישית, נימוק שיכול להיות מנצח אילו ניתן היה להוכיח אותו: לחץ של פעילי ליכוד, בעלי תחנות רדיו אזוריות, שלוחצים על כץ להסיר את גלי צה"ל כגורם שמתחרה מולם.
שישית, המשמעות הדמוקרטית לחופש הביטוי, לשידור הציבורי ובמיוחד לשידורי חדשות בשידור הציבורי. אלה קיבלו ביטוי בהחלטת בית המשפט העליון אל מול הניסיון לסגור את חטיבת החדשות בתאגיד. "עיקר חשיבותו של השידור הציבורי נעוצה ביכולתו לשדר שידורי חדשות ואקטואליה. שידורי החדשות הינם העוגן של השידור הציבורי, ובהם תלויה עיקר חשיבותו", כתב המשנה לנשיאה דאז חנן מלצר.
מלצר משמש היום כנשיא מועצת העיתונות. בעברו הרחוק כעורך דין ייצג את ועד העובדים של התחנה אל מול ניסיונות לסגור אותה. לפני כחודש הופיע בכנס הזדהות נגד סגירת התחנה והבטיח סולידריות ואף סיוע משפטי של המועצה.
כנגד התחנה עומדת האנומליה שבעצם שידורי חדשות ואקטואליה חופשיים במסגרת תחנה צבאית. את האנומליה הזו קבע דוד בן גוריון. חנן מלצר הסתייע בו בראיון לאתר סרוגים: ״בן גוריון היה לו חזון ואם הוא החליט שצריך כאן את גלי צה״ל, אז מישהו שרוצה לבטל את זה, צריך להיות ברמה של בן גוריון כדי להחליט על הביטול״. מבחינה זו כץ דווקא מרגיש שהנעליים לא גדולות עליו לאחר שבעבר כבר הושווה להורדוס.
כרגיל באירועי ההפיכה המשטרית, הסיפור האמיתי לא תמיד מצליח להיתרגם לטיעוני משפט אפקטיביים. שרי הממשלה מתחרים זה בזה מי יחסל יותר מוקדים ושומרי סף דמוקרטיים. והתחרות רק גוברת לקראת פריימריז ובחירות. מאמצי החיסול נפרשים על כל חמשת החזיתות: משפט, תקשורת, אקדמיה, תרבות ואמנות וארגוני החברה האזרחית. גלי צהל היא עוד חתיכה בפאזל הזה, חתיכה של היסטוריה, תרבות ומסורת, נדבך משמעותי בהווייה הישראלית. ועכשיו מאיים לעלות גם עליו הכורת. לפני כמה שנים שתל בו השלטון את יעקב ברדוגו כפרשן המוביל. האמת, אז דווקא ייחלו רבים לסגירת התחנה.
שופטים - out, מגשרים - in
הדיון אתמול בבג"ץ בשאלה מי יחקור את פרשת הפצ"רית, חשף אסטרטגיה שלא ברור אם היא נקודתית להרכב או מבטא מדיניות מוסדית. השופטים ניהלו את הדיון כמגשרים יותר מאשר שופטים. מגשרים בין ההפיכה המשטרית למתנגדיה. בין שר המשפטים יריב לוין ליועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה. בין מועמדי השניים לניהול החקירה נציב תלונות השופטים אשר קולה לבין פרקליט המדינה עמית איסמן.
הנרטיב שהשליטו השופטים יעל וילנר, אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ היה של פייסנות, סימטריה ופשרה. פשרה שעיקריה פסילת קולה ואיסמן והסכמה להצעת השופטים על מנגנון ניהול חקירה חיצוני אחר. בכך צירפו עצמם השופטים למאמצי בניית הגשר בין ההפיכה המשטרית למתנגדיה. מאמצים שהחלו אצל נשיא המדינה ונמשכים עד היום תחת דגלי קידוש ההידברות וההסכמה הרחבה.
האם יש בכלל צדדים לדיאלוג? הצד הממשלתי הוא שר המשפטים יריב לוין. המטרות האסטרטגיות שלו ברורות - לגייס את פרשת הפצ"רית לקמפיין השמדת מערכת המשפט. גם כדי להגדיל את התחמושת שלו נגד היועצת המשפטית וגם לטירגוט הדיפ סטייט המשפטי במרכז מערכת הבחירות הקרובה. זו תהיה תשובת ממשלת נתניהו לטבח ה-7 באוקטובר ולאחריות ההפיכה המשטרית למחדל. פרשת הפצ"רית היא ההוכחה של לוין ונתניהו ל"שחיתות" מערכת המשפט והם לא יתנו לשום פשרה להרוג אותה. את הפרשה הם משווקים כ"שפיכת דמם" של חיילי צה"ל. לכן הגיעו לדיון אתמול כמה מנאשמי הפרשה והתקבלו בתשואות. זה הקלף המנצח: המתעללים בשבוי הם גיבורים שעוברים בעצמם התעללות מידי מערכת משפט שהתגלתה במערומיה.
לצד נכסים כניגוח היועצת, הגנת החיילים ותחמושת לבחירות, מספק האירוע ללוין נכס נוסף: להפקיע לעצמו סמכויות ניהול החקירה. לכונן תקדים מסוכן שבו פוליטיקאי משתלט על חקירה באמצעות מקורב שלו והסיכוי שהמקורב הזה יחליט לחקור באזהרה את בהרב-מיארה. לוין, בדרכו למינוי קולה, רוכב כאן על פרשנות עקומה של חוק נציבות שירות המדינה, דורס לא מעט כללי משפט מנהלי (מכריז מניעות ליועצת ללא סמכות, לא מקיים היועצות אמיתית עם נציב שירות המדינה), אבל שופטי בג"ץ מגינים עליו, מניחים שהסמכות למינוי קיימת, אבל פוסלים את הממונה, קולה, שגם בו אין להטיל דופי ביושרתו.
שופטי בג"ץ לא נותנים לסיפור הגדול להיכנס לאולם. איך אמר השופט שטיין: "אני איש של סעיפים". לפסילת קולה יש שפע של סעיפים, אבל לפסילת פרקליט המדינה נזקקים שופטי "הסעיפים" לטענות רקע כמו עוצמת האירוע וחריגותו המאז'ורית, כמו הצורך בהחזרת אמון הציבור, כמו ניגודי עניינים של פרקליט המדינה שלא נבדקו. גם היועצת בהרב-מיארה הוסיפה קיסם למדורה כשלא פסלה עצמה מיד, אלא המתינה לחוות הדעת של יועצת המשרד. הנראות, התקינות והניקיון חייבו את הסרת טיפולה מהפרשה מיד כשהתגלה שקר הטיוח. אבל אחרי כל אלה – הטיפול חייב להישאר במרחבי הפרקליטות. השופטים, בפשרה שהציעו, פסלו באופן גורף כל גורם פרקליטותי ובכך אישרו לכאורה את ה"שחיתות" שלוין מנסה להדביק ליועצת ולפרקליטות. צריך לקוות שאם יכתבו פסק דין לא רק שיחזירו את הסמכות לפרקליטות אלא יבהירו שהצעת הפשרה שלהם, לא היה בה בכדי לרמוז על תקלה מהותית, אלא לכל היותר על כשלי תקינות ונראות.
ראשת ההרכב וילנר הפגינה בדיון אסטרטגיית ניהול אולם שונה לחלוטין מזו שהפגין הנשיא יצחק עמית באחד הדיונים האחרונים. שניהם נדרשו להתמודד עם ח"כ טלי גוטליב ושאין לה בעיה להתפרץ, להפריע, לצרוח כל אימת שבא לה. עמית נטש את האולם והורה על פינויו. וילנר, לעומתו, חיבקה את גוטליב ואף נתנה לה רשות דיבור. היא בחרה בסובלנות, ברוח טובה, בהומור כדי לרכך ולמנוע פיצוץ הדיון. לשתי הדרכים, של עמית ושל וילנר, יתרונות וחסרונות. מתווה וילנר עולה בקנה אחד עם התוצאה. עם הפשרה וההידברות שהפכו את בית המשפט לבית הנשיא.
