דעה
כך ישראל תתמודד עם העלייה בחוב העולמי
לפי OECD, החוב הריבוני העולמי צפוי להגיע ל-100% מהתוצר עד סוף העשור, כאשר במדינות המהוות 80% מהכלכלה הגלובלית החוב הציבורי גבוה ומתגבר. ממשלות, כולל ישראל, חייבות לבנות כריות ביטחון תקציביות
בעולם של נטל חוב גבוה וצומח ואי וודאות גבוהה מהרגיל – נחוצות שבעתיים זהירות פיסקאלית ובניית כריות ביטחון.
התקשורת הכלכלית בארץ עוסקת כיום בעצימות רבה בנושא הגירעון התקציבי ותוואי ההוצאות הנכון למשק.
ב-27/3/25 כתבתי במדור זה טור תחת הכותרת "חובות עולמיים: המשבר הכלכלי שאיש לא מדבר עליו". הטור הסתמך על דוח של ארגון ה-OECD ועסק בנושא בהיבט הגלובאלי.
מאז כאמור, התעצם השיח הכלכלי בנושא והטור הנוכחי חוזר אליו מנקודת מבט של בלוג שפורסם הפעם באתר קרן המטבע הבינלאומית.
יש לכך כאמור גם הקשר מקומי: בישראל, אחת השאלות העולות היא הפער בין תחזיות הצמיחה של התוצר, שפוחתות לאחרונה, אל מול תחזית ההכנסות, שתוקנה, לאחרונה, כלפי מעלה, בכ-20 מיליארד שקל (כ-2% מהתוצר). הכוונה לתחזית לשנת 2025.
שאלת ההכנסות חשובה מאוד, שכן ככל שהיא אופטימית יותר, הנטייה להגדיל את ההוצאות (הביטחוניות והאזרחיות) ו/או להקטין את נטל המס גבוהה יותר, בפרט כששנת בחירות ממשמשת ובאה וכמו כן נוכח התעצמות המערכה בדרום, לפחות בשלב זה. על חשיבות הסביבה הביטחונית ניתן, אגב, ללמוד ממדד הצמיחה לשנת 2025 של בנק מזרחי טפחות, לפיו בעלי עסקים רואים את המשך המלחמה האירוע בעל הסיכון הגדול ביותר לבלימת הצמיחה.
יש חשיבות לקו שממשלה מחזיקה – האם היא נוקטת מדיניות תקציבית מצמצמת, שתכליתה השבה של יחסי החוב הציבורי והגירעון הממשלתי לתוצר לתוואי פוחת (כפי שעולה מהנומרטור – התחזית התלת שנתית), או מדיניות מרחיבה, דווקא, שבאה לתת מענה לצרכי המשק בדרך של תמיכות, תשלומי העברה, שכר ציבורי, התקשרויות ועוד.
אבל, כאמור, זו תופעה ידועה המאפיינת מדינות רבות בעולם.
למעשה, לכל תחזית נתונה של הכנסות, רמת ההוצאות ומצרפי החוב והגירעון נקבעים לפי בחירת המדיניות. וכך, הן המדיניות הנבחרת והן טיב אומדני ההכנסות קריטיים מבחינת ההשלכות על משתני מפתח כמו צמיחת המשק, רמת האינפלציה וגובה הריבית.
מה שעולה מכאן הוא נושא חוסר הוודאות התקציבית (איזה קו תנקוט הממשלה) ולדבר חשיבות מכרעת עוד יותר בעידן שחובות וגירעונות גדלים הן תופעה עולמית. תשאלו את כלכלני Moody's מה דעתם על מידת ההיתכנות של תוואי החוב והגירעון של ממשלת ארה"ב – הכלכלה הגדולה בעולם. בכלל, מסתבר כי החובות בעולם גבוהים יותר וגדלים מהר יותר ב-80% מהכלכלה הגלובאלית. לפי כלכלני OECD, החוב הריבוני הגלובלי עלול להגיע ל-100% מהתוצר העולמי עד סוף העשור.
לפי גרף שהם מפרסמים באתר, מראים הכלכלנים שבשליש ממדינות העולם, המהוות יחדיו 80% מהכלכלה הגלובאלית, החוב הציבורי גבוה משהיה בתקופה שקדמה לקורונה וקצב הגידול שלו הולך ונעשה מהיר יותר. ליותר מ-2/3 מהמדינות יש כיום נטל חוב גבוה יותר מכפי שהיה להלן לפני שנת 2020.
אי וודאות כה גדולה מקשה על הסקטור העסקי ועל משקי הבית לקבל החלטות, הם עלולים לדחות רכישות והשקעות שכרוכות בכסף רב ולהמתין להתבהרות המצב. זאת, בנוסף לקושי העולה מעצם הצורך של הממשלות לגייס חוב בשוק הפרטי, להתחרות עם הסקטור העסקי ולייקר בכך את עלות הגיוס.
מה שעולה מהבלוג של כלכלני הקרן הוא שב-5 השנים האחרונות (מאז הקורונה) יש הבדלים גדלים והולכים בהתפתחות החוב הריבוני בהשוואה בין מדינות. זה אומר שהמדיניות הפיסקאלית תצטרך להתחשב בתוואי החוב השונים ויותר מכך – על רקע אי הוודאות (הנוספת) סביב המכסים של ארה"ב והחשש ממלחמת סחר – היא תצטרך להיות זהירה עוד יותר. כלומר, ממשלות בעולם – וישראל בכלל, על אף נסיבותיה המיוחדות – יצטרכו לעוד כריות ביטחון בתקציב שלהן.
אני מניח כי הצורך הזה נלקח בחשבון גם על ידי הנגיד, ששב ודורש, ובתוקף, זהירות ואחריות פיסקאלית גם כשתחזיות ההכנסות גדלות.
הכלכלנים נותנים כמה עצות שאין בהן חדש אבל חשוב לזכור אותן, במיוחד בימים אלו. הם קוראים:
- לנקוט מדיניות מוכוונת יציבות.
- לכוון להפחתת החוב הציורי ובנייה מחדש של יכולת אמינה להגדיל הוצאות לטובת התמודדות עם לחצים כלכליים חדשים.
- לשפר את פוטנציאל הצמיחה על מנת לאפשר מעברים בין סוגי מדיניות (מרסנת/מרחיבה).
הממשלות נקראות לכלכל הוצאותיהן בתבונה, לנקוט מדיניות מס הוגנת ובשורה התחתונה – לבנות אמון כלפי הציבור והסביבה החיצונית שלהן.
דומה, כי במציאות הגאופוליטית שישראל נתונה יש להמלצות הללו חשיבות יתרה.
רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות
