פרשנות
המטרה אינה היועצת – המטרה היא שלטון ללא בלמים
המתקפות על גלי בהרב-מיארה, דחיית חלק מעמדותיה בבג"ץ וקידום פיצול תפקידה אינם מאבק אישי נגדה, אלא חלק ממאמץ רחב להסיר את מנגנוני הפיקוח והביקורת מעל השלטון
דחיית עמדתה של היועצת המשפטית לממשלה בעניין מינוי ראש המוסד השתלבה באופן מופלא עם העברת החוק לפיצול תפקידה. שתי מכות, ומצד שלוש רשויות השלטון - המבצעת, המחוקקת והשופטת - ניחתו ביום אחד על ראשה של עו"ד גלי בהרב-מיארה.
הדרך לפרש את דחיות עמדתה בבג״ץ כמכה אישית, או מוסדית, היא שגויה. כאשר היועצת מתייצבת בבג״ץ נגד יוזמות ההפיכה המשטרית – חוקים, מינויים, החלטות ממשלה – היא עושה זאת כפרשנית המוסמכת של החוק בנושאים שהחוק אינו חד משמעי בהם. וכאשר עמדתה נדחית – זה לא בגלל שעמדתה שגויה, אלא בגלל שהשופטים בחרו בפרשנות שונה. וגם זה, לרוב - ברוב נגד מיעוט.
דוגמה מובהקת היא הליך מינוי נציב שירות המדינה. היועצת התעקשה על בחירה בהליך תחרותי. לא כדי לכבול את הממשלה אלא כדי להבטיח את בחירת המועמד הטוב ביותר. עמדתה התקבלה בבג"ץ, אך הרכב מורחב הפך אותה בדיון נוסף – שלושה נגד שניים. אם שני שופטים בעליון תמכו בעמדתה אז כנראה שהיה לה בסיס משפטי איתן גם אם שופטי הרוב פסקו אחרת. והם לא פסקו נגדה אלא נגד ההליך הראוי למינוי נציב שירות המדינה.
שתי העתירות שנידונו לפני כחודש עסקו בדרישות שהופנו לממשלה ולראש הממשלה – לפטר את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ולהקים ועדת חקירה ממשלתית. בהרב-מיארה התייצבה לצד העותרים בגלל עמדתה הברורה בשתי הסוגיות: בן גביר לא יכול לכהן כשר הממונה על המשטרה במדינה דמוקרטית מתוקנת ועל הממשלה להקים ועדת חקירה ממשלתית לבדיקת האסון הגדול ביותר שניחת על המדינה מיום הקמתה. אלא ששופטי בג"ץ העדיפו למסמס ולהימנע מ"ייקוב הדין". בגלל שיש בחירות, משום שהתשתית העובדתית בהוכחת התערבות פסולה של בן גביר בעצמאות המשטרה לא ממש הוכחה בפניהם, מכיוון שאין להם את היכולת לנסח לממשלה את המנדט לוועדת חקירה, ועוד הסברים למה לא כדאי להתעמת חזיתית עם הממשלה במקרה הזה ובשלב הזה. וכל אלה לא מורידים כהוא זה ממשקלה הנורמטיבי המוצק והמוצדק של עמדת היועצת - לפטר את בן גביר ולהקים ועדת חקירה ממלכתית.
את יחסי היועצת והממשלה יש לבחון במבט-על שחורג מפסיקה או פרשה כזו או אחרת. הממשלה הכריזה מאבק לחיסול הביקורת המשפטית על השלטון. לכן היא הדיחה את היועצת המשפטית לממשלה, לכן הכריזה חרם על נשיא העליון, לכן היא מבקשת לכפות בברוטליות את מועמדיה לבית המשפט העליון. ולכן שריה קוראים שלא לציית לבג"ץ, לכן הם מציירים את בכירי המשפט כ"עבריינים", לכן הם מציגים עצמם כפרשני החוק המוסמכים – הם ולא בג"ץ או היועצת.
ולכן הם מבקשים להכפיף את הייעוץ המשפטי לממשלה - באמצעות הפיצול, באמצעות הפיכת הייעוץ להמלצות בלבד, באמצעות הפיכת הייעוץ למשרת נאמנות פוליטית. כל פריט בפאזל הזה מתכנס לתמונה הגדולה וליעד המרכזי של ההפיכה המשטרית – לשחרר את השלטון מכל ביקורת על מעשיו. התוצאות הבלתי נמנעות הן דיקטטורה ושחיתות.
היועצת המשפטית לממשלה היא כרגע שומר הסף היחיד שנלחם לבלימת התהליך הזה. ברוב המקרים בג"ץ מגבה אותה, ובמקרים שלא ניתן לזקוף זאת לטובתו וחובתו. לטובתו – הוא איננו חותמת גומי שלה; לחובתו – נטייתו להתפשר עם השלטון ועם ההפיכה המשטרית גדולה יותר משלה.
ספק רב אם יועץ אחר במקומה היה מגלה את העמידות והנחישות של בהרב-מיארה מול מכונות הרעל שמטווחות אותה לאורך כל החזית – מחברי ממשלה וקואליציה דרך ערוץ 14 וכלה ברשתות. ועכשיו השאלה היא כיצד ההיסטוריה תשפוט את פועלה. התשובה הראשונה תינתן במערכת הבחירות הקרובה - ככל שיתקיימו, ככל שלא ישובשו, ככל שתוצאותיהן יוכרו.
בנקודת הזמן הנוכחית תיזכר היועצת, לטעמי, כמי שהצליחה לקנות לאזרחי ישראל את ההזדמנות האחרונה. את ההזדמנות להגיע לבחירות כדי להכריע שוב האם ברצונם להמשיך את ההפיכה המשטרית בהובלת הביביזם הכהניסטי או לחזור לדמוקרטיה הליברלית שהייתה קיימת כאן לפני שהוגשו כתבי האישום נגד נתניהו.
