הנוצות ההדורות בזנב של השופטים
ציטוט מספר הילדים "איילת מטיילת" בפסק דין שהכעיס בעלת דין והגיע עד לנציב תלונות הציבור על שופטים אשר קולה הוא רק דוגמה לתופעה רחבה ומתמשכת: שופטים רבים משלבים בפסקי דין ספרות, שירה ואפילו הגיגים אישיים. השימוש בכלי הרטורי שנוי במחלוקת ועשוי להבליט את ההכרעה וגם את השופט, אך מבקריו רואים בו קישוט מיותר וטרחני שחורג מהאיפוק והריסון העצמי הנדרשים מהשופטים
1. איילת מטיילת ונעלבת
השופט ציטט מספר ילדים ולא רק כבוד המתלוננת נפגע, אלא אמון הציבור בהליך השיפוטי
מתלוננת פנתה לנציב תלונות הציבור על שופטים השופט אשר קולה והלינה כל כך שבפסק דין שניתן בתביעה שהגישה, השופט התבטא כלפיה באופן לעגני ומזלזל, שאינו הולם מסמך שיפוטי. לטענתה נפגעו כאן לא רק כבודה כבעל דין, אלא גם אמון הציבור כולו בהליך השיפוטי. האשמה לא קלה.
מה היה בפסק הדין שעורר את זעמה: ציטוט של השופט מספר הילדים "איילת מטיילת" (כתבה ואיירה רינת הופר), תוך שהוא משווה בין האירועים המתוארים ותוצאותיהם לניהול התביעה על ידי המתלוננת. השופט ביקש להדגים את נזקיה של "העמסת יתר" (של ראיות) שיכולה אולי לשובב נפש בספר, אבל להזיק באולם המשפט. דברי השופט שפגעו בתובעת: "התביעה הפילה עצמה ברובה משנכתבה כסיפור הילדים המפורסם 'איילת מטיילת', כאשר 'על הדרך' ביקשה להוסיף 'ג'ירף מעולף, על האף, צב עייף, על הכתף, כלבלב שובב על הגב, חילזון מנוזל על הסנדל, ציפור בת ברוש על הראש, וחיפושית עגולה בכיס השמלה'".
התובעת נעלבה ומיהרה להתלונן אצל הנציב קולה. השופט הנילון הבהיר כי התייחס לתביעה עצמה ולא לתובעת. ביקורתו היא על "הדרך הארוכה והמפותלת" (שיר של הביטלס אם אנחנו כבר בעולם הציטוטים) שהתובעת בחרה ללכת בה. את הציטוט בחר כדי להמחיש את הלקח העולה מהראיות באמצעות משל ספרותי־ציורי.
2. "השועל והמרמיטה"
המקרה שהוליד את הדילמה על ציטוט ספרותי פוגעני התרחש עוד לפני שהיה נציב תלונות על השופטים
נציב התלונות דחה את התלונה. נקודת המוצא שלו היא חופש הביטוי שבהחלט לא פטור מהחובה להתאזן עם ערכים מתחרים, ובמקרה הזה להימנע מפגיעה בכבודם של המתדיינים. "שימת הגבלות על הביטוי השיפוטי בהחלטה או בפסק דין עשויה להיות מוקשית יותר, להבדיל מהגבלות על התבטאויות פומבי", כתב קולה, "התערבות בפסיקה ובכתיבה של שופט תיעשה במשורה ובמקרים חריגים שיש בהם משום פגיעה מובהקת וברורה באדם. מקרה זה אינו מנוי על המקרים הללו". כלומר, קולה קבע שנקודת האיזון לא נחצתה במקרה הנוכחי שלכל היותר שיקף התנגשות בין שתי חוויות סובייקטיביות: בין הדרך שהשופט בוחר לכתוב ולנמק את פסק דינו לבין חוויית בעל הדין שנפגע.
המקרה הבולט שהוליד את הדילמה הזו של ציטוט ספרותי פוגעני, היה ב־1998 עוד לפני שהיה נציב תלונות על השופטים. סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה עמירם שרון זיכה משוחד את ראש העיר חיפה אריה גוראל, אבל השתלח קשות בפסק הדין באחד העדים, גזבר העירייה גד צירינסקי. בין היתר כתב עליו שהתנהג בצורה מושחתת ועיטר בציטוט ממשל של איוואן קרילוב "השועל והמרמיטה". המשל הוא על שופט בלול תרנגולות שמזהים את שחיתותו לפי הנוצות שדבקו בפניו. "הסבריו ותשובותיו לעניין מקורותיו הכספיים אינם אמינים בעיניי", כתב שרון על צירינסקי, "במצב דברים כזה, איך לא ניתן לומר עליו כי 'יש נוצות על פרצופו'".
צירינסקי נפגע וביקש לעקור את הביטוי המעליב מפסק הדין ופנה לבית המשפט העליון. שופטי הרוב, יעקב קדמי ודליה דורנר, לא מצאו דרך לסייע לו, ואילו שופטת המיעוט טובה שטרסברג כהן קיבלה את בקשתו. "דבריו של כבוד השופט שרון, 'המרשיעים' הלכה למעשה את העותר, שלא היה הנאשם במשפט אלא העיד בו כעד תביעה, חרגו מן המקובל, לא נדרשו לצורך הכרעת הדין ופגעו בשמו הטוב ואף בעיסוקו של העותר מבלי שהיה לאל ידו להתגונן מפני הקביעות החמורות", כתבה שטרסברג כהן, "מקובל על הכל, כי על שופט היושב בדין לנהוג באיפוק ובריסון עצמי וכי דבריו של השופט שרון טוב להם שלא נאמרו משנאמרו. השופט מחויב בכבודו של כל אדם, לרבות כבודו של עד". במקרה או לא, הפכה שטרסברג כהן לאחר פרישתה לנציבת התלונות הראשונה על השופטים.
3. היומן האישי של חשין
בין פסקי דין רזים וענייניים לעמוסים בציטוטים, השופט מישאל חשין התווה סגנון שלישי ייחודי
חוקרי משפט רבים נדרשו לקשר בין משפט לספרות. ביניהם נילי כהן, מנחם מאוטנר, שולמית אלמוג, יורם שחר, ליאורה בילסקי ועוד. לכתיבת פסק דין אין כללי ברזל שמכתיבים סגנון. מצד אחד, כתיבה רזה ועניינית ולעומתה כתיבה עמוסה מובאות וציטוטים מרחבי הספרות המשפטית וגם הספרות הכללית. ויש סגנון שלישי שהיה מזוהה במיוחד עם השופט מישאל חשין שהוגדר בפי פרופ' שחר כחריג - כמי ש"כמעט כותב יומן אישי, שבו הוא מפרט את הגיגיו, לבטיו והרהוריו". הנה דוגמה לדרך שבא חשין מתלבט: "ואף אני השתרכתי באפלה, וראשי ניגח בקירות"; או מתייעץ עם מצפונו: "האיש הקטן בתוכי, אותו אישון־מצפון השוכן בלבי, לא רגז ולא רטן; נהפוך הוא: הוא הורה אותי הדרך, הוא עודדני בדרכי".
לכתיבה של חשין קמו מעריצים גדולים. שלומי שבן אפילו הלחין ושר קטע מפסק דין שלו. אבל היו גם לא מעט מתנגדים, שטענו לטרחנות יתר. "פסק דין צריך להיות קצר וענייני", אומר אחד המבקרים, "אנחנו לא צריכים לסבול את הפיוט, את הייסורים, את ההתלבטויות, את הנטיות הספרותיות". אפילו לעניין פשוט כמו הצורך להתחיל בהתחלה, מסתייע חשין בלואיס קרול: "וכמאמרו של המלך לארנבון הלבן בהרפתקאות אליס בארץ הפלאות - מתחילים בהתחלה", ציטוט שאימץ רינו צרור כפתיח לתוכניותיו.
4. מה עם חופש ביטוי לשופט?
"הגבלה על כתיבת פסקי הדין תחסום את אשנב ההצצה לעולמם של השופטים"
פסק דין חייב לפרוש בתמצית את טענות הצדדים, לקבוע את העובדות ואת הדין שחל עליהן. אין כללים סגנוניים ואין מגבלה על המקורות שהשופט רשאי לגייס. שופטים, לפחות חלקם, רוצים ככל בעל מקצוע להתבלט, למשוך תשומת לב של הממונים עליהם וגם של התקשורת. ובעיקר לא רוצים לשעמם. ציטוטי שירה וספרות, אם נחזור לרגע לדוגמה של השופט שרון, הם הנוצות ההדורות בזנבם.
פרופ' מאוטנר מוסיף אבחנה: "ישנם שני סוגי הנמקות במשפט: הוכחתית ושכנועית. הראשונה היא טכנית, גיאומטרית וקצרה יותר. בעשורים האחרונים עברנו להנמקה שמבקשת לשכנע. היום, כששיטת המשפט מבוססת על איזון בין ערכים מתנגשים ואין אמת מידה מתמטית להכריע ביניהם, נדרש השופט בעיקר לאמצעים רטוריים".
פרופסור ג'יי.בי. וייט נחשב לאב המייסד של אסכולת המשפט כספרות. וייט דווקא בעד הסגנון האישי, הרטורי, בפסק הדין שמביא לידי ביטוי את אישיותו של השופט. גם ד"ר שולמית אלמוג, המתמחה במשפט וספרות, מחייבת את החירות הזאת: "הגבלה על כתיבת פסקי הדין תחסום את אשנב ההצצה לעולמם של השופטים, המאפשר עוד זווית ביקורתית. מעבר לכך, זו התערבות בחופש הביטוי של השופט ובעצמאות המקצועית שלו".
5. גם נשיאי העליון אוהבים לצטט
מביאליק ואלתרמן, דרך קפקא ועד ליהודה עמיחי ועמוס עוז: הנשיא יצחק עמית מצטט עוד משבתו במחוזי
נשיא העליון היום יצחק עמית ידוע בחיבתו לציטוטי שירה וספרות. עוד בשבתו במחוזי, בתיק זיהומי הקישון, ציטט מתוך "פונטנלה" של מאיר שלו: "בסיפורים של אמא שלי זה נחל נחמד, ועכשיו תעלה מסריחה". את יהודה עמיחי גייס לקטטה אידיאולוגית סביב מצעד הגאווה: "גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות". כלומר, היד שנקמצה לאגרוף זועם היתה פעם, ויכולה להיות שוב, ליד המושטת לשלום. בין מצוטטיו של עמית נמנים גם קפקא, עגנון, עמוס עוז, אלתרמן, זך, ביאליק, לאה גולדברג ועוד. גם קודמתו הנשיאה אסתר חיות אהבה לצטט שירה וספרות אבל במידה צנועה יותר. כאשר ביטלה בתקופת הקורונה את התקנות שאסרו על ישראלים לשוב לביתם בישראל, גייסה ציטוט קולע משירו של נתן יונתן: "הבית זה מקום שאם אתה צריך לשוב אליו תמיד פתוחה בו דרך לקראתך".
