פרשנות
סחרור ההפיכה המשטרית: נתניהו קבע שאוריך לא אשם
לאחר ההחלטה להעמיד את יועצו אוריך לדין, צייץ נתניהו שהוא "קובע שיונתן לא פגע בביטחון המדינה". הוא כנראה שכח שבמדינה דמוקרטית לא ראש הממשלה קובע אם נעברה עבירה, בעיקר כשמדובר בכפיף ישיר שלו. בינתיים המשטרה מטעם נטפלת לעיתונאי
״אני קובע באופן חד וברור: לא הייתה כל פגיעה בביטחון המדינה. יונתן לא פגע בביטחון המדינה״, כך צייץ ראש הממשלה בתגובה להחלטה להעמיד את יונתן אוריך לדין בכפוף לשימוע. מובן שנתניהו לא שוכח לעטר את הודעת היועמ״שית כ״מחפירה״, ועדיין הגנתו על ״יונתן״ ראויה לבחינה. בין היתר, כי אין לחשוד בו בנדיבות וחמלה סנטימנטליים כלפי עובד שלו, וסביר שמניעיו תועלתניים יותר.
נתניהו לא מתייחס כלל למימון הקטארי של בכיר ומקורב בלשכתו. ניתן רק לתאר את מבול הנאצות שהיה מרעיף על בכיר בלשכות בנט או לפיד במקרה דומה. נכון, זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מחיל על עצמו סטנדרטים שונים מאלה שהוא תובע מאחרים. זכורה היטב ההמלצה החמה לאולמרט להתפטר אחרי מלחמת לבנון השנייה, כי מי שקלקל לא יכול לתקן. אבל עזבו, זו פוליטיקה ונתניהו הוא המאסטר הגדול של נכליה, תעתועיה ושקריה.
סעיפי האישום נגד אוריך, בכפוף לשימוע, נכללים בפרק העבירות הביטחוניות, שגמישות בהגדרת מושג הפגיעה בביטחון. אבל מה שחשוב הוא שבמדינה דמוקרטית שהחוק שולט בה ולא המנהיג — לא ראש הממשלה הוא הסמכות לקבוע אם נעברה עבירה, במיוחד לא כשמדובר במקורב אישי וכפיף ישיר שלו.
את המשפט הנחרץ, או דומה לו ״אני קובע באופן חד וברור: לא היתה פגיעה בביטחון המדינה״, סביר שנתניהו השמיע כבר בעבר, למשל מול אלה שהזהירו אותו מפני מימון חמאס בכסף קטארי כאשר התעלם מהתעצמותו, מכוונותיו, מקנאותו הרצחנית. את כל אלה ביטל נתניהו לטובת מינוף חמאס אל מול האיום האמיתי מבחינתו — הסדר עם הרשות הפלסטינית. הכישלון הזה מחייב נטילת אחריות, או לפחות ענווה באמירות נחרצות שנוגעות לפגיעה בביטחון המדינה.
ולסיום הברור מאליו: נתניהו חייב להגן על אוריך כדי להגן על עצמו. ככל שאוריך יפנים שפניו לשנים ארוכות בכלא, סביר שתתרופף נאמנותו הנחושה לבוס. וזה יכול להיגמר רע עבור נתניהו.
ישראל פריי: יש מקום גם לתועבה
"איני מסכים למילה אחת שאתה אומר, אך אגן עד מוות על זכותך להביע את דעתך" — את המשפט הזה אמר הפילוסוף הצרפתי וולטר, ולא שופטת השלום מתל אביב רוית פלג בר דיין, שהאריכה בשבוע שעבר את מעצרו של העיתונאי החרדי ישראל פריי עד לתחילת השבוע, אז שוחרר למעצר בית. וזאת בציפייה לכתב אישום ממשפחת הטרור: הסתה, עידוד, תמיכה, הזדהות.
פריי אמר לאחר נפילתם של חמישה לוחמים: "העולם טוב יותר הבוקר ללא חמישה צעירים שהשתתפו בפשע אכזרי נגד האנושות". הדגש והמהות כאן הם תפיסת צה"ל שמבצע פשעים נגד האנושות. השקפה שאפשר וחובה להתנגד לה, אבל אין להתעלם מכך שהיא רווחת בחוגים נרחבים בעולם, ומועטים יותר גם כאן במדינת ישראל. הפתיח של פריי על "העולם הטוב יותר" הוא תועבה ברמת הפגיעה האישית במשפחות וגם ברגשות הציבור, אבל גם הוא עדיין חוסה תחת חופש הביטוי. לפחות לפי וולטר, או אהרן ברק בפסק דין שהכשיר את המחזה "אפרים חוזר לצבא": "אנו חיים במדינה דמוקרטית אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם הערבים לאוזניי. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזניי וצובטים את ליבי".
אביעד גליקמן: התקיפה שלא היתה
בסרטון "התקיפה" של עיתונאי ערוץ 13 אביעד גליקמן נראתה סצנה שגרתית ממסדרונות בתי המשפט ולא רק, אלא בכל מקום רווי תקשורת באירוע בעל עניין לציבור — ניסיון של עיתונאי לפלס את דרכו ולשפר את מיקומו ביחס למושא הסיקור. במקרה הזה שרה נתניהו. דרכו של גליקמן נחסמה, בכוונה או שלא, בידי עובדת של נתניהו ודובר הליכוד. גליקמן ניסה להשתחל או להדוף את המכשולים שהצטופפו בדרכו, ומצא את עצמו מזומן לחקירה באזהרה על תקיפה חבלנית. לאחר פניית חדשות 13, הודיעה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה כי תתקיים ישיבה לבחינת הנושא בגלל הרגישות שבחקירת עיתונאי. המשטרה שלחה בכירים לתקשורת כדי להגן על ההחלטה לחקור. "יש לנו עוד סרטונים", אמרו, "ויש חוות דעת רפואית, ובכלל ההחלטה היא מקצועית ואנחנו חוקרים ככל שיש חשד סביר".
בסרטון שבו חזינו אין כל זכר לתקיפה ובטח לא חבלנית. יש בו מאמץ של עיתונאי לפלס דרך בין אנשים שניצבו בדרכו. זה הסיפור, וגלגולו למחוזות התקיפה הוא מהלך של משטרה שאיבדה דרך, יושרה והבנת תפקידה. משטרה שמבקשת לרצות שר וממשלה, שגליקמן נתפס בעיניה כנציג "אל ג'זירה 13". השר בן גביר ניצל, כהרגלו, את האירוע וכתב ליועמ"שית: "לא ניתן להתעלם מהעובדה שמר גליקמן נחשב מקורב מאוד אלייך ולפרקליט המדינה, ונתפס ציבורית כ'דובר' בפועל שלכם". תרגיל שקוף שנועד להקשות על היועצת לסגור את האירוע באמצעות הפיכת הגנה לגיטימית ומתחייבת על חופש העיתונות לאירוע של ניגוד אינטרסים. צריך לקוות שבהרב־מיארה לא תיפול לבור הזה.
