פרשנות
רייגן מודל 2025: מלחמת 12 הימים עשויה להכניס את טראמפ לספרי ההיסטוריה
טראמפ יוצא מהמערכה כמנצח הגדול כששימר את מעמדה של ארה"ב כמעצמת על, ועל הדרך הצליח לפגוע ברוסיה שבת הברית שלה איראן ספגה מכה ניצחת. הנשיא גם יכול למצב את עצמו מבחינה היסטורית כמי שעומד בצמוד לרונלד רייגן שסיים את המלחמה הקרה
בנימין נתניהו אולי אוהב לשגות באשליה שהוא וינסטון צ'רצ'יל המודרני, אבל ההשוואה המתבקשת ביותר בימים אלה היא דווקא זו של הנשיא טראמפ לנשיא שהיה בבית הלבן בדיוק לפני 40 שנה - רונלד רייגן.
עד היום טענו חוקרים רבים בארה"ב שנקודות ההשקה הרבות בין השניים הן בעיקר טכניות, אבל "מלחמת 12 הימים" כפי שטראמפ רוצה לקרוא לה, עשויה להכניס אותו להיסטוריה עומד ליד רייגן שנתפס כמי שהוביל לסיום המלחמה הקרה ולהסרת איום המלחמה הגרעינית בין ארה"ב לברה"מ.
הדמיון אולי מתחיל בנקודות טכניות לכאורה, אבל בין אם דחפו למדיניות מסוימת או שנדחקו אליה על ידי האירועים, הקווים המחברים דווקא עמוקים ממה שנדמה תחילה. בשני המקרים מדובר בשני נשיאים שנחתו בבית הלבן כסוג של אאוטסיידרים - רייגן מקריירה הוליוודית וטראמפ מהמגזר העסקי, אבל אולי דווקא היותם לא פוליטיקאים קלאסיים וככאלה מחזיקים בצורת חשיבה שונה היא זו שסללה את הדרך ליצירת שינוי גיאופוליטי עולמי עמוק.
שניהם פופוליסטיים, שנהנים מפופולריות דווקא בקרב השכבות החלשות יותר של האוכלוסיה, למרות שהם עצמם לא משתייכים אליהן, אך מצליחים למצב את עצמם כאנטי ממסדיים, לעומתיים לאליטה הוותיקה בוושינגטון הבירה. שניהם ידועים כהפכפכים: כשהיו צעירים יותר, שניהם השתייכו בכלל למחנה הדמוקרטי ורק עם הזמן שינו את התפיסות ונבחרו מטעם המפלגה הרפובליקנית.
בדיוק כשם שטראמפ מצהיר מעל כל במה אפשרית שהוא איש של שלום והסכמים, אך דווקא הוא זה שיצא לתקיפה הדרמטית והחריגה באיראן בסוף השבוע האחרון, כך גם רייגן, שבתחילת נשיאותו נחשב דווקא כמי שהביא לשיא את מירוץ החימוש בין ארה"ב לברה"מ ונקט בעמדה הקיצונית ביותר נגד כל ניסיון הפשרה במלחמה הקרה, היה זה שחתם בסופו של דבר על הסכם לפירוק נשק גרעיני לטווח בינוני.
אבל מעל הכל, שניהם נבחרו על הטיקט הבדלני, של דאגה לאמריקאי הממוצע, הפחתת מיסים ושימור המעמד יוצא הדופן של ארה"ב בזירה הבינלאומית (American Exceptionalism). אגב, הסיסמא MAGA - Make America Great Again לא הומצאה על ידי טראמפ, אלא על ידי רייגן שכמו הנשיא הנוכחי היה אשף של הופעות פומביות וביטויים קצרים וקליטים.
אם טראמפ הוא הנשיא הראשון שממנף את המדיה החברתית ובנה לעצמו אישיות ייחודית בה שכוללת הרבה אותיות גדולות ומשפטים של שתי מלים, הרי שרייגן נהנה ממעמד זה בטלוויזיה שפרחה בשנות השמונים. בשנת 1985, בכהונתו השנייה, מועמדותו של רייגן אף הוגשה לקבלת פרס נובל לשלום בעקבות פתיחת תהליך של משא ומתן עם הרוסים שהוביל בסופו של דבר לפירוק חומת ברלין וסיום המלחמה הקרה, גם כשרייגן עצמו כבר לא היה בבית הלבן בסוף 1989.
לא במקרה אגב, תלה טראמפ אחרי כניסתו המחודשת לבית הלבן דיוקן של רייגן בחדר הסגלגל. הוא שמח כשמשווים אותו לרייגן כמעט בכל המישורים, פרט לאחד - רייגן בסופו של דבר לא קיבל את פרס הנובל המיוחל, גם אם בתום נשיאותו דורג שלישי בהיסטוריית הנשיאים האמריקאית בפופולריות אחרי רוזוולט (FDR) וקלינטון.
ינסה למנף את ההישג, אם נתניהו לא יפריע
כעת טראמפ רוצה להיות הנשיא האמריקאי החמישי אחרי וודרו ווילסון, פרנקלין דלנו רוזוולט, ג'ימי קרטר וברק אובמה, שיקבל את פרס הנובל לשלום שמחולק בדצמבר בכל שנה. השאלה היא האם רק הפסקת אש בין איראן לישראל ומניעת השתוללות של מחירי הנפט תספיק והתשובה היא כנראה שלא.
סביר להניח כי טראמפ, נישא על גלי הצלחתו הנוכחית וכאשר יש לו עוד יותר משנה עד לבחירות האמצע לקונגרס בנובמבר 2026, ינסה למנף את ההישג לאירוע רחב הרבה יותר. אם רק נתניהו והקואליציה שלו לא ישימו לו מקלות בגלגלים, בשבועות הקרובים יושג גם הסכם הפסקת אש בעזה ושחרור חטופים, כך שלאחר מכן, כאשר ישראל הסירה את איום הגרעין האיראני גם ממדינות המפרץ, ינסה טראמפ לקדם הסכם נורמליזציה רחב בכל האיזור. עיצוב מחדש של המזרח התיכון הוא כבר הישג שבהחלט יכול להצדיק נובל.
אבל גם אם החזון המזרח תיכוני יתעכב או ייתקל במכשולים לא צפויים, להחלשתה של איראן יש עוד אפקט חשוב מבחינתו של טראמפ והוא נוגע לחזית הפתוחה הנוספת שהוא חשב תחילה שיצליח לסגור הרבה יותר מהר והיא המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. גם שם הוא ניסה להוביל הסכם להפסקת אש בלחץ על כל אחד מהצדדים, אך בינתיים ללא הצלחה. כעת במהלך המלחמה בין ישראל לאיראן, הנשיא פוטין זיהה די מהר שידה של איראן לא על העליונה והרחיק את עצמו מכל אופציה של התערבות כמעט מיד כשהוא מסתפק רק בגינוי המתבקש לתוקפנות הישראלית.
מבחינתו של פוטין, אירועי 12 הימים האחרונים פוגעים בו בשלושה מישורים: הראשון הוא פגיעה חמורה במפעל הנשק ושמו איראן שהיה צינור אספקה קריטי של כטבמ"ים ואמצעי לחימה נוספים עבור הצבא הרוסי בשלוש השנים של מלחמתה באוקראינה. רוסיה מצאה את עצמה עם מלאי נשק מיושן מאוד ואיראן, שכבר ישבה על מחסנים מלאים של אמצעים חדישים יותר, שמחה לספק לה אותם.
המישור השני הוא תמונת ראי מושלמת לטראמפ - בעוד שבארה"ב שמחים למראה נפילת מחירי הנפט, הרי שפוטין כיצואן נפט, גם אם תחת סנקציות, דווקא קיווה לראות אותם מזנקים. מעבר לכך, הסיום המהיר של המלחמה במזרח התיכון לאחר התערבות קריטית של ארה"ב שסגרה את האירוע, מהווה גם הוא התפתחות שלילית עבור הקרמלין. ככל שהמלחמה בין איראן לישראל היתה הופכת למלחמת התשה מתמשכת, כך תשומת הלב העולמית היתה מתרחקת מזירת רוסיה-אוקראינה.
כעת, עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש ואולי אף הסכם שיגיע בהמשך וידלל את היכולות הצבאיות של איראן, רוסיה תאבד דה פקטו בת ברית חשובה, לאחר שכבר איבדה מוקדם יותר השנה את סוריה, וגם מחזירה את המלחמה שלה למוקד העניין. כעת, עם מחירי הנפט במגמת ירידה וללא הנשק האיראני, כאשר ציר הרשע של רוסיה מאבד חוליה עוד לפני שהמשטר האיראני נפל, מה שעוד עשוי לקרות, לטראמפ יהיה קל יותר לדחוק את פוטין להסכם עם אוקראינה. אם כי כמובן כאן יידרש עוד מאמץ ונחישות אמריקאית משמעותיים, מכיוון שבמקרה הזה לשני הצדדים ברור שארה"ב לא תנקוט בפעולה צבאית כלשהי לטובת אוקראינה, כפי שעשתה לטובת ישראל.
בדיוק בזמן לחגיגות יום העצמאות
בכל תרחיש, טראמפ יוצא מהשבוע האחרון כמנצח כשכמעט כל הקלפים החזקים בידיו. הוא נתן הזדמנות לדיפלומטיה מול איראן, ניסה בכל הכוח (לכאורה) להימנע מהתערבות צבאית כשהוא נאמן למה שהתחייב כלפי הבוחר ונאמני AMERICA FIRST, אך בסופו של דבר שימר את מעמדה של ארה"ב כמעצמת על שמחלקת את הקלפים בכל העולם כשנכנס למשחק עם אמצעי לחימה ייחודי שיש רק לאמריקה.
מעל הכל, שלל ההישגים תחומים במסגרת האהובה על טראמפ - "בתוך שבועיים" ובדיוק בזמן לחגיגות יום העצמאות ב־4 ביולי. אתמול, כאשר האמריקאים קמו לבוקר של יום חדש, וול סטריט כבר עלתה, וכך גם הביטקוין והנפט חזר ל־67 דולר, מחירו לפני התקיפה הישראלית באיראן לפני שבוע וחצי.
