פרשנות
טראמפ והאובססיה לנובל: האם יש סיכוי שיזכה בפרס?
מהסכמי אברהם ועד עסקת החטופים, שוב ושוב נטען כי אחת הסיבות המרכזיות לאופן שבו פועל טראמפ היא לא אחרת מאשר תקוותו לזכות בהכרה ובפרס. אלא שהרעש התקשורתי סביב הפרס רק מחליש ומרוקן אותו ממשמעות. האם פרס נובל לשלום מצליח למלא את ייעודו?
בשבועות האחרונים הפך העיסוק בפרס נובל לשלום לאובססיבי. שוב ושוב נטען כי אחת הסיבות המרכזיות לאופן שבו דונלד טראמפ פועל בנוגע למלחמת ישראל-חמאס וקידום הנורמליזציה עם סעודיה היא לא אחרת מאשר תקוותו לזכות בפרס. ההתמקדות המתמשכת בנובל מובילה למסקנה ברורה: ייתכן והגיע הזמן לבחון מחדש את עצם קיומו.
מאז 1901 מוענק הפרס על ידי ועדה עצמאית באוסלו, אך הוא סובל מבעיות קשות של קוהרנטיות, שקיפות ותחושת חוסר צדק. אפילו טראמפ, שהוביל להסכמי אברהם אך לא זכה להכרה, איננו יכול להתעלם מכך.
את השיחה על הפרס ותחושת חוסר הצדק של טראמפ, יש להתחיל בשלוש עובדות: לא כל הסכם שלום מוביל לפרס נובל, לא כל מי שזכה בפרס בכלל עסק ישירות בשלום, אך הפרס כן הוענק מספר פעמים רב יחסית בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי. בשנת 1950 הוענק לדיפלומט האמריקאי ראלף באנץ' שתיווך בהסכמי הפסקת האש בין ישראל למדינות ערב לאחר מלחמת העצמאות. בשנת 1978 הוא הוענק לאנואר סאדאת ומנחם בגין בעקבות הסכמי קמפ דיוויד, וב-1994 זכו בו יאסר ערפאת, שמעון פרס ויצחק רבין בעקבות הסכמי אוסלו.
בהינתן מציאות זו, השאלה האם טראמפ ראוי לפרס על הסכמי אברהם, עסקת החטופים או העסקה הסעודית (שטרם התרחשה) היא, לכל הפחות, שאלה סובייקטיבית. אולי כן, אולי לא, אולי למה לא. אין מדדים אובייקטיבים, ואין דרך להיחשף לשיקולי הוועדה - קבוצת נורבגים שמשקפים את השדה הפוליטי המקומי. מה שבטוח זה שהעיסוק המתמשך בפרס הפך למשונה ומיותר, שאינו מקדם שלום או מונע מלחמות. בסך הכל רעש תקשורתי שרק מחליש ומרוקן ממשמעות. כך הפך הנובל לשלום מכלי להוקרת הישגים אמיתיים, למטרה בפני עצמה – מדליה נוצצת שמנהיגים מתעסקים בהשגתה.
טראמפ כמו טראמפ לוקח את העיסוק בנובל לשיאים חדשים. מאז 2016 הוא מתבטא בנושא. אלו החפצים ביקרו מבינים את הרמז ומאז ועד היום מגישים אותו למועמדות לפרס שוב ושוב. הפוליטיקאי האמריקאי שהגיש לראשונה את שמו של טראמפ עשה זאת עוד לפני שהנשיא הספיק לפעול, בשאיפה להעניק לו את הפרס רק בשל מה שהוא מייצג. ב-2016 הנימוק למועמדותו היה עובדת היותו "נשק הרתעה נגד האסלאם הקיצוני, דאעש, איראן הגרעינית וסין הקומוניסטית". באותה שנה הוענק הפרס דווקא לנשיא קולומביה, חואן מנואל סנטוס, על מאמציו להביא לסיום מלחמת האזרחים במדינתו – הסכם שנדחה במשאל עם.
ב-2018 חזר הניסיון לקדם את טראמפ כחתן הפרס, הפעם על ידי חבר הפרלמנט הנורבגי כריסטיאן טייברינג-ג'דה, איש הימין הקיצוני במדינתו, שטען כי טראמפ זכאי לפרס על תרומתו לפיוס בין צפון ודרום קוריאה. הגינקולוג הקונגולזי דניס מקווגי ונדיה מוראד, יזידית שהיתה שפחת מין של דאעש והפכה לפעילה בולטת למען נשים, זכו פרס ברקע אירועי MeToo.
שנה לאחר מכן, טראמפ טען כי ראש ממשלת יפן דאז, שינזו אבה, הגיש את מועמדותו לפרס, שוב בשל מאמציו לקדם שלום בין שתי הקוריאות. אבה סירב לאשר או להכחיש זאת בפומבי, אך טראמפ טען כי ראש הממשלה היפני הציג בפניו "מכתב יפהפה בן חמישה עמודים" שהגיש לוועדה. באותה שנה זכה בנובל ראש ממשלת אתיופיה, אבי אחמד עלי, וטראמפ היה נסער במיוחד. "אני הולך לספר לך על פרס נובל לשלום", הכריז בזעם, "אני עשיתי עסקה, הצלחתי להציל מדינה, ועכשיו אני שומע שראש המדינה הזו מקבל את פרס נובל". שנה לאחר שקיבל את הפרס, אותו "מציל מדינות" פתח במתקפה צבאית עקובה מדם נגד מפלגה פוליטית יריבה בטיגריי ,צפון אתיופיה, מהלך שהוביל למותם של עשרות אלפי בני אדם.
בספטמבר 2020 שוב הודיע טייברינג-ג'דה כי הגיש את מועמדותו של טראמפ, הפעם בשל הסכמי אברהם. אלא שבמקום טראמפ, הפרס הוענק לארגון תוכנית המזון העולמית על מאמציו למיגור הרעב. "אני האיש היחיד שהיה מועמד לפרס נובל לשלום ולא קיבלתי שום התייחסות מהעיתונות", אמר טראמפ באותה השנה.
בין 2021 ל-2023 נרשמה הפוגה קלה – ביידן היה הנשיא, טראמפ היה עסוק במשפטים פליליים ובהיערכות לקמפיין הבחירות. אך ברגע שחזר להיות מועמד לנשיאות, חזר גם העיסוק בפרס. בינואר 2024 הודיעה חברת הקונגרס הרפובליקנית מקנטקי, קלאודיה טני, כי הגישה את מועמדותו, הפעם על מאמציו לקידום שלום במסגרת הסכמי אברהם. גם הפעם, הפרס חמק ממנו והוענק לארגון היפני ניהון הידאנקיו על מאבקו נגד נשק גרעיני. פרופסור ענת אלון בק, ישראלית שמתגוררת בארצות הברית, הגישה את מועמדותו של טראמפ לשנת 2025 עבור חלקו בעסקת החטופים, לצד פוליטיקאי אוקראיני בנימוק על מאמציו של טראמפ "לעצור את התוקפנות הרוסית". כמה שיותר, יותר טוב.
ההתעסקות של טראמפ בפרס אינה מפתיעה כלל. אופיו צפוי כפי שהוא גס רוח – הוא נמשך לנוצץ, לפרסים, לתהילה, להון ולמדליות, כאילו היה עש מבושם מאור. אלא שאופיו המוחצן פוגש בפרס בעייתי בפני עצמו, כזה שמראש הפך מזמן לכלי פוליטי חסר קוהרנטיות. נשיא אמריקאי יכול לזכות בפרס רק בשל היותו מי שהוא ולא בשל מעשיו, כפי שהיה במקרה של אובמה, שבמקביל להענקת הפרס פיתח את תוכנית החיסולים הממוקדים הגדולה בעולם. נזירה מיסיונרית כמו האם תרזה יכולה לזכות בפרס, רק כדי לנצל את נאום הזכייה להצהרה כי "הפלה היא הרוע הגדול ביותר, והאויב הגדול ביותר של השלום". ודיפלומט כמו הנרי קיסינג'ר יכול לקבל את הפרס על המשא ומתן להפסקת האש בווייטנאם, בזמן שהוא מורה להפציץ את האויב. שלום? פחות. פושע מלחמה? יש הטוענים. לא במקרה, עמיתו למשא ומתן, חבר הלשכה המדינית הווייטנאמית לה דק טהו, סירב לקבל את הפרס לצידו.
אם פרס נובל לשלום אכן נועד לקדם שלום, הרי שהדרך שבה הוא מחולק כיום מעלה ספקות לגבי מידת הרלוונטיות שלו. במקום לשמש כלי להוקרת הישגים יוצאי דופן, הוא הפך פעמים רבות לזירה של מאבקים פוליטיים ולסמל של יוקרה אישית יותר מאשר לתרומה ממשית לעולם. העובדה שמנהיגים מתייחסים אליו כמטרה בפני עצמה, במקום לראות בו תוצאה טבעית של עשייה משמעותית, מעידה על הכשלים שמלווים אותו. ייתכן שלפרס עדיין יש מקום – כמוסד היסטורי, כסמל או כתקווה – אבל כל עוד הוא נשאר מוקד לשיח ריקני ולוויכוחים פוליטיים, אולי הגיע הזמן לשאול אם הוא בכלל מצליח למלא את ייעודו.
כך פועלת ועדת הפרס
בשונה משאר פרסי הנובל, אם בספרות או בכימיה, שמוענקים על ידי ועדות שבדיות ובשבדיה, פרס נובל לשלום מוענק על ידי ועדה נורבגית שמורכבת מחמישה חברים, כאשר כל אחד ממונה על ידי מפלגות הפרלמנט הנורבגי. הרכב הוועדה משקף את כוחן היחסי של המפלגות הפוליטיות בפרלמנט, והוא נעזר במומחים שונים לייעוץ בחלוקת הפרס.
המועד האחרון להגשת מועמדים לפרס נובל לשלום הוא ב-31 בינואר בכל שנה עוקבת לפרס. מכון נובל הנורבגי רשם בסך הכול 286 מועמדים לפרס השלום השנה, מתוכם 197 יחידים ו-89 ארגונים.
ניתן להגיש את מועמדותו של כל אדם, אך שמות המועמדים והנימוקים לקבלה או דחייה נחשפים רק כעבור 50 שנה. לא כל אחד יכול להגיש אדם או ארגון למועמדות, אך מאגר הזכאים גדול במיוחד וכולל ראשי מדינות בהווה, כל חבר פרלמנט או קבינט של מדינות ריבוניות, זוכי עבר, פרופסורים באוניברסיטאות, חברי בית הדין הבינלאומי בהאג ובית הדין הקבוע לבוררות בהאג, חברים במועצה הבינלאומית של ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחופש, וחברי המוסד לחוק בינלאומי.
הוועדה מתכנסת בפברואר, אז היא מגבשת רשימה קצרה של 30-20 מועמדים. אלו נבחנים לאחר מכן לעומק על ידי קבוצת יועצים קבועים של מכון נובל. קבוצת היועצים מגבשת דו"חות על הרשימה הקצרה ואילו ועדת הפרס סוקרת אותם. באוקטובר, הוועדה נפגשת, וחבריה מורשים אז להוסיף שמות לרשימה. בחודש אוקטובר נבחר הזוכה ברוב רגיל, אף כי נעשה מאמץ לבחור במועמד בתמימות דעים.
