משפט שדה
האמת גברה על הפרוצדורה. באמת?
אי־הבנה נדירה בין שופטי העליון לפרקליטות גרמה להרשעתו של הגינקולוג מיכאל שטטמן באונס, למרות שהפרקליטות חזרה בה מכתב האישום. בהחלטתם בסוף השבוע שופטי העליון אמנם היו חלוקים ביניהם, אך לבסוך דחו את הבקשה לביטול ההרשעה
1. כשר נותר במיעוט
פסק הדין המקורי ניתן על בסיס הנחה מוטעית
בעבר נסקרה כאן בהרחבה הרשעתו באונס של הגינקולוג ד"ר מיכאל שטטמן, שזוכה פה אחד במחוזי והורשע פה אחד בעליון, וזאת לאחר שהפרקליטות חזרה בה מהערעור על הזיכוי מהרשעה שניתן בבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון בערעור נפלה תקלה שהולידה אי־הבנה בין השופטים לפרקליטות. בהחלטתם, ביום חמישי האחרון, סירבו השופטים לבקשת הגינקולוג לבטל את ההרשעה בגלל התקלה שתפורט להלן.
בדעת רוב, פטרו עצמם השופטים אלכס שטיין ויוסף אלרון מאחריות לתקלה וחזרו על ההרשעה באונס. השופט יחיאל כשר, בדעת מיעוט, נטל אחריות וזיכה מאונס. "הנני רואה עצמי מחויב, בצער (ואין מדובר במילת נימוס, שהרי אחראי אני לתקלה לא פחות ממי מחבריי), לחלוק על חברי, השופט שטיין, המייחס את התקלה לאי־הבנה של באת כוח המשיבה (הפרקליטות — מ"ג) באותו הדיון".
מה קרה באותו הדיון בערעור? השופטים הציעו לכאורה הסדר שלפיו המדינה תחזור בה מבקשתה להרשיע את הגינקולוג מעבירות האינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה, והוא מצידו יסכים להרשעה בעבירת תקיפה. הפרקליטות הבינה את דברי השופטים כהמלצה לחזור בה מהערעור, וכך עשתה. באי כוח הנאשם התנגדו להרשעה בתקיפה. פסק הדין בערעור ניתן על בסיס ההנחה המוטעית שהצדדים דחו את ההסדר, ואז הרשיעו את שטטמן באונס.
2. לא כפוף למדינה
“האמת גוברת גם על מה שכתבה התביעה בכתב האישום”
ביום חמישי האחרון נפלה מחלוקת בין השופטים: שטיין ואלרון חזרו על ההרשעה ואילו כשר חלק על עמיתיו וקבע שיש להרשיע בתקיפה בלבד. לשיטתו, המדינה התבקשה "לשקול את עמדתה לעניין הרשעתו של המבקש באינוס... לא מצאתי כל אמירה בדבר הסדר מוסכם ששני הצדדים צריכים להסכים לו".
השופט שטיין שכתב את פסק הדין המרכזי בהרשעה, הוביל גם הפעם את עמדת הרוב. ראשית, בגלל המחויבות לאמת; שנית, בגלל היעדר מחויבות לעמדת המדינה. "בידי בית המשפט הסמכות העקרונית — שהיא גם חובתו — להרשיע את הנאשם בכל עבירה שאשמתו בה עולה מתוך העובדות", כתב שטיין, "סמכות זו נובעת מעצם קיומו של ההליך הפלילי שבית המשפט מופקד על בירורו ואינה כפופה כהוא זה לעמדת המדינה". והוא מוסיף שהמחויבות היא אינה להרשעה או למדינה אלא לאמת. "עקרון האמת", כתב, "גובר, בין היתר, על מה שהתביעה טוענת בכתב האישום, בכתב הערעור ובכל יתר המסגרות של המשפט הפלילי".
קביעה זו ניתנה כתשובה לטענה המרכזית של סנגורי הגינקולוג, פרופ' יניב ואקי ואירית באומהורן, שטענו להיעדר סמכות של העליון להרשיע לאחר שהמדינה חזרה בה מהערעור. זאת הם טענו גם בבקשה לביטול פסק דין וגם בבקשה לדיון בהרכב מורחב. בקשת הביטול נדחתה בשבוע שעבר, אבל קיומה של דעת מיעוט מאותתת על סיכוי מסוים בדיון הנוסף.
3. תקלה על תקלה
המחוזי קבע כי לא התקיים יסוד נפשי בעבירת האינוס במרמה
השופט כשר לא מצטמצם רק לביקורת התקלה והשלכותיה. הוא מזכיר את קביעת שלושת שופטי המחוזי שקבעו, לדבריו, "כי לא הוכח שהמבקש ביצע את המעשים המיוחסים לו לשם גירוי או סיפוק מיני וכי קיים למצער ספק סביר, כי המבקש ביצע את המעשים כדי להיטיב עם המטופלות".
המשמעות היא שהגינקולוג שאומנם החדיר אצבעות לאיבר מינן של המתלוננות, לא עשה זאת לסיפוקו. ובכך נשלל היסוד הנפשי של מרמה שביסוד עבירת האינוס במרמה. ולפחות קיים גם הספק שמא ביקש למלא את בקשתן — לבדוק מדוע אינן מגיעות לסיפוק מיני. מן הסתם, זו היתה נקודת המוצא של השופטים בהמלצתם לפרקליטות לוותר על עבירות האינוס והמעשה המגונה.
ואכן המדינה חזרה בה. ואז כותב כשר: "מטעמים שאינם ברורים הדבר (חזרת המדינה — מ"ג) לא מצא את ביטויו בפסק הדין שניתן בערעור".
וזו תקלה נוספת: גם אם צודקים שופטי הרוב שטיין ואלרון שסמכותם להכריע בערעור קיימת גם אם המדינה חזרה בה, היה עליהם להתמודד עם עובדה זו בפסק דינם בזמן אמת. עברו כמה חודשים מאז הודעת החזרה, שאולי לא הוכנסה לתיקים ונשתכחה מהשופטים. כעת, לאחר טענות הסנגורים להיעדר סמכות, הם נאלצים להתמודד עמה.
מעניין שדווקא שופט פורמליסט בכל רמ"ח איבריו כשטיין בורח מהדיון הפורמלי הזה אל חיקה של "האמת" שעמה הוא פותח את החלטתו ועליה הוא חוזר שוב ושוב. אף על פי ששופט פורמליסט אמור לתת כבוד ומקום גם לפרוצדורה שמובילה לאמת.
4. המאשימה חזרה בה
השופט כשר סבור שאין להחמיר עם הנאשם מעבר לדרישת הפרקליטות
כשר, לעומתו, סבור שהשאלה אינה "אמת" או "פרוצדורה". "השאלה העומדת להכרעה בפנינו", הוא כותב, "היא כיצד על בית משפט זה לנהוג כאשר מתברר כי, למרבה הצער נפלה טעות בפועלו ונגרמה תקלה בהליך שנוהל בפניו".
להבדיל מחבריו, הוא אינו מטיל את האחריות על הצדדים ומתבצר בחובתו ל"אמת". וכך הוא מאמץ בחלקה את עמדת באי כוח הגינקולוג להיעדר סמכות: "בנסיבות ייחודיות אלו, סבורני כי ישנו ספק האם מוסמכת ערכאת הערעור להרשיע את הנאשם בעבירות שמהן חזרה בה המאשימה".
בנוסף, לאחר שהמדינה חזרה בה מהאונס, וביקשה הרשעה בתקיפה, עולה השאלה האם מוסמך בית המשפט להחמיר עם נאשם מעבר לבקשת הפרקליטות.
"הסמכות להחמיר עם נאשם, במסגרת ערעור, מעבר לעמדתה של המאשימה, שמורה למקרים מיוחדים וככלל אין ערכאת ערעור עושה שימוש בסמכות זו" — כשר היה שותף לפסק הדין המרשיע של העליון והיום הוא מפריד עצמו מההרשעה בגלל התקלה.
"איני חוזר בי מהסכמתי לפסק הדין שניתן בערעור", הוא כותב, "פסק הדין נראה לי, גם כיום, נכון. עדיין משוכנע אני שיש לתקנו, מהותית, לאור הטעות שנפלה, ועדיין סבור אני שהתוצאה שלפיה המבקש לא יורשע בעבירות האינוס במרמה אלא בעבירה של תקיפה, אינה תוצאה שלא ניתן להסכין עמה".
5. משפט, לא משחק
השופט שטיין סבור שהקצר בתקשורת לא מוביל לזיכוי
ונחזור לרגע לעמדת הרוב של השופט שטיין, שמשתף בהתלבטות בין אינוס לתקיפה.
"אי אפשר לפטור את המשיב (הגינקולוג — מ"ג) בלא כלום", הוא כותב, "יכול שהלה ביצע את מעשי האינוס והמעשים המגונים במרמה שהתביעה מייחסת לו, ויכול שהוא אשם 'רק' בתקיפת המתלוננות באמצעות המעשים החריגים עד מאוד שביצע בהן, אשר הוכחו כדבעי". אם בדברים האלה של "יכול" שכך ו"יכול" שגם אחרת, מסתתר ספק כלשהו, הרי שהיה עליו להיות מופעל לטובת הנאשם באמצעות הרשעה בסעיף הקל יותר של תקיפה. ולמרות זאת נבחר הסעיף המחמיר יותר של אינוס.
את טענת באי כוח הגינקולוג שהפרקליטות חזרה בה מהערעור הוא מכנה כ"נמצאת במרחק שנות אור מהאמת" ולמה? כי היא חזרה רק מסעיף האונס ולא מסעיף התקיפה.
ואת אי־ההבנה הוא פוטר כעניין שולי: "שגיתי כאשר הנחתי כי המדינה מתנה את חזרתה מבקשתה להרשיע את המשיב באינוס בהרשעתו בעבירת תקיפה. אשר כל כן, למרות ה’קצר בתקשורת’ שאירע בינינו לבין פרקליטות המדינה, בזוכרנו כי ההליך הפלילי אינו בגדר 'משחק אשקוקי', שבו טעות כגון זאת שאירעה כאן מובילה לזיכוי הנאשם — מסמכותנו ומחובתנו להרשיע את המשיב במעשה אינוס".
