פרשנות
המדינה מציגה: דמי שתיקה למעסיקים, המשך ההפקרה של אנשי המילואים
תזכיר החוק הקובע כי מעסיקים יקבלו החזר קבוע על ההוצאות הסוציאליות שהם ממשיכים לשלם לעובדים שיצאו למילואים הוא בשורה טובה למעסיקים שהנטל עליהם יקטן. אלא שבאותה שעה ממש, ובאופן ציני למדי, ממשיכה המדינה לקדם את חוק ההשתמטות שיגדיל את הנטל על המילואימניקים
בשעה טובה: המדינה חותמת על חוזה חדש מול המעסיקים של המילואימניקים. תזכיר החוק שהופץ בסוף השבוע, הקובע כי מעסיקים יקבלו החזר קבוע בשיעור אחיד של 20% מהמדינה על ההוצאות הסוציאליות שהם ממשיכים לשלם לעובדים שיצאו למילואים, משמעותו היא ביטול "מס המילואים" למעסיקים.
עד למלחמת שבעה באוקטובר, ולאורך עשורים רבים, המדינה אמנם מימנה את שכר העובדים שהיא הלאימה, אך לא את ההפרשות הסוציאליות השונות, כמו הפרשה לקרן פנסיה והשתלמות, צבירת ימי חופש ומחלה ועוד, שהיקפן עומד לרוב על אלפי שקלים לעובד. ניתן היה לטעון כי זו דרכם של מעסיקים להשתתף במחיר הביטחוני, אלא שמעסיקים אלו כבר נושאים בעול גם כך: עליהם לשאת בעלויות של היעדרות ממושכת של עובדים והכשרת עובדים חלופיים, והם משלמים על כך כמובן גם דרך המסים שהם ממשיכים לשלם למדינה.
הבעיה במס המילואים שהמדינה הטילה על המעסיקים היא לא רק העול הכלכלי, אלא גם תוצרי הלוואי שלו המשפיעים על יעילות המערכת כולה. כשצה"ל לא נושא במלוא עלות גיוס כוח האדם שלו, הוא מתומרץ לגייס יותר מילואימניקים ללא חשבון תקציבי. מנגד, ברגע שהמדינה מעגנת את הפיצוי כהסדר קבע, מערכת הביטחון נדרשת להיות יעילה יותר בכמות כוח האדם שהיא מגייסת. במקביל, ככל שהנטל הישיר על המעסיק גבוה יותר, כך הוא מתומרץ להימנע מהעסקת חיילי מילואים, מה שמחמיר את הפגיעה ביעילות שוק העבודה וכמובן בחיילי המילואים עצמם. הפיכת השיפוי להסדר קבע שאינו תלוי עוד בהגדרת "שירות חירום" זמנית, היא הכרה מאוחרת של המדינה בכך ששירות המילואים המסיבי הפך לשגרה החדשה.
הצעד הזה הוא לא רק נקודת ציון נוספת בתהליך שבו המדינה לוקחת אחריות על ההשלכות הכלכליות של המילואים, אלא חוזה חדש במסגרתו גם גובשו הסכמות על הגנה מפני פיטורים והקצאת ימי היעדרות למשרתים ולבני זוגם. ניתן היה לברך על החוזה הזה, אלמלא הוא היה משקף את היעדרו המוחלט של חוזה חדש של המדינה מול חיילי המילואים עצמם. או יותר במדויק: אלמלא הוא היה משקף את החוזה החד-צדדי הנקרא "חוק ההשתמטות", שהמדינה מקדמת בימים אלו, שמכשיר את הקרקע להגדלת הנטל על אותם מילואימניקים שהמדינה ממשיכה לראות כמי שדמם זול.
קידום חוק ההשתמטות הופך את שיפוי המעסיקים מצעד מתבקש לצעד ציני, שבא לומר: לא יהיה שוויון בנטל, החיים של חיילי המילואים וכפועל יוצא גם של המעסיקים שלהם הולכים להיות הרבה יותר קשים, אז הנה משהו שיקל על העלויות של המגזר העסקי מעט. המענקים הנוספים שיועברו למעסיקים בין השנים 2026 ל-2028 הם אולי בשורה לחשבון הבנק של העסק, אך הם תזכורת כואבת להפקרה של המשרתים עצמם.
לכן יש לומר, בשעה רעה: המדינה משלמת "דמי שתיקה" למערכת, בזמן שהיא ממשיכה להפקיר את חיילי המילואים.
