ניתוח
מכת המכסים: הממשלה שוב הופתעה מהצפוי מראש
ההנהגה הישראלית נתפסה לא מוכנה להכרזת טראמפ על הטלת מכסים של 17%; גם אחריה, ראש הממשלה עסוק בהונגריה, שר האוצר לא הגיב והכלכלן הראשי הסתפק בניסיון להרגיע את הרוחות; היקף הפגיעה יכול להגיע ל־2.5 מיליארד דולר ואלפי משרות עלולות להיגרע
1. הכתובת היתה על הקיר. זו תקופה ארוכה שנשמעות האזהרות, גם בכלכליסט, לגבי כוונותיו של הנשיא דונלד טראמפ להטיל מכסים גם על ישראל כאשר הוא יקבע כי הגיע הזמן למהלך הגדול בנושא. האזהרות הושמעו על ידי מומחים בתחום הסחר הבינלאומי והדיפלומטיה בקול רם וברור, לרבות באוזני מקבלי ההחלטות הישראלים ובכלל זה ראש הממשלה ושר האוצר. התגובות לאזהרות היו מזלזלות. היו מי שגרסו כי "טראמפ אוהב את ישראל" ולכן הוא לא יטיל שום מכס עליה. טענה אחרת היתה רציונלית יותר – בין ישראל לארצות הברית הסכם סחר חופשי חתום מ־1985, כאשר מינואר 1995 התבטלו כל המכסים (נותרו הגבלות בתחום החקלאי בלבד ונגיע אליהן בהמשך).
בסוף השבוע התברר כי האזהרות לא היו נבואות זעם, לא ניסיונות הפחדה וגם לא הזיות, למרות התגובות המזלזלות. הרציונל שעומד מאחורי האזהרות הוסבר באופן ברור. ראשית, טראמפ הוכיח מהיום הראשון לנשיאותו כי הוא נחוש להטיל מכסים על כולן, לרבות על שותפות הסחר ובעלות הברית הקרובות ביותר. ראינו זאת כאשר הטיל מכסים גם על קנדה ומקסיקו, ואיים באותה הנשימה להטיל מכסים על מדינות אירופה - כאשר ארצות הברית מממנת חלק נכבד מהוצאות הביטחון שלהן באופן עקיף על ידי נאט"ו. עבור טראמפ, מה שקובע זה האינטרסים ולא הערכים, והאקסיומה הזו רק מתחזקת בקדנציה השנייה שלו כנשיא.
מי שמתקשה להבין זאת, היה יכול פשוט להסתכל על ההיסטוריה הלא רחוקה ביחסים המסחריים בין ישראל לארצות הברית. בקדנציה הראשונה של טראמפ הוא כבר הטיל מכסים על כולם, גם על ישראל. למעשה, ממשלת ישראל כבר התמודדה עם מצב דומה ב־2018, למרות הידידות וה"אהבה", ובעיקר למרות הסכם הסחר החופשי. "אני אנסה לצמצם את הגירעון המסחרי שיש בינינו, אם זה בסדר מבחינתכם", אמר אז טראמפ לנשיא ראובן ריבלין בביקורו בארץ ב־2017. גם לפני 8 שנים העריכו בכירים בממשלת נתניהו דאז כי טראמפ "מדבר, אבל לא יורה". ביולי 2018 טראמפ הטיל מכסים על יבוא מתכות וישראל לא הוחרגה. באותם ימים, אוהד כהן, הממונה על המסחר הבינלאומי במשרד הכלכלה, נועד עם דניאל מולייני, האחראי על יחסי הסחר עם מדינות המזרח התיכון, אך הפגישות לא נשאו פרי: המכסים על פלדה ואלומיניום הוטלו (בשיעור של 10%) וישראל לא הוחרגה, גם לא בדיעבד. טראמפ הפר את הסכם הסחר החופשי בפעם הראשונה.
האירוע לא קיבל הד ציבורי כי בסך הכל יצוא המתכות לארצות הברית הסתכם ב־25 מיליון דולר והנזק עמד על 2.5 מיליון דולר (כ־9 מיליון שקל). גם שר הכלכלה דאז אלי כהן העלה את הנושא בפני שר המסחר האמריקאי, ואז הובהר לו בצורה הברורה ביותר כי רק איש אחד רשאי להפוך את רוע הגזרה: דונלד טראמפ. נתניהו עודכן, אך הוא החליט שלא להעלות את הנושא. ואם לא די בכך, טראמפ כתב במו ידיו בצו הנשיאותי כי "חוסר הדדיות ביחסי הסחר הבילטרליים שלנו, כפי שמעידים גירעונות הסחר השנתי הגדול והמתמיד של ארצות הברית, מהווה איום יוצא דופן על הביטחון הלאומי והכלכלה של ארצות הברית. אני מכריז בזאת על מצב חירום לאומי ביחס לאיום זה". מה קרה לגירעון המסחרי של ארצות הברית מול ישראל? זינק ב־30% ל־5 מיליארד דולר. ומה קרה ליבוא הישראלי מסין לעומת זה מארצות הברית, יריבתה העיקרית? הפער הגיע בשנה שעברה ליותר מ־52% לטובת הסינים. יותר ברור מזה?
2. כעת הסיפור שונה בתכלית. פוטנציאל הפגיעה הוא מתוך 14.2 מיליארד דולר (סך כל יצוא הסחורות של ישראל לארצות הברית, ללא יהלומים) והיקף הפגיעה בגין מכס של 17% עלול להגיע ליותר מ־2.4 מיליארד דולר - כמעט פי 1,000 מהנזק אז.
עם זאת, קולות ההרגעה שנשמעים היום הם יותר מטרידים ממרגיעים. "הרפורמה לא נוגעת לשירותים, ואנחנו יודעים ששירותים הם מעל 50% מהיצוא שלנו. לפחות ככל שאנחנו מבינים את הרפורמה, היא נוגעת לסחורות ולא לשירותים", כך ביקש להרגיע בסוף השבוע ד"ר שמואל אברמזון, הכלכלן הראשי במשרד האוצר, בכנס משותף של מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן וה־OECD.
אז כדאי לעשות סדר: רוב היצוא לארצות הברית הוא שירותים, בפער חריג (70%-30%). עם זאת, יצוא סחורות הוא עדיין חשוב (היחס הכללי של ישראל הוא 52%-48%), ארצות הברית היא עדיין שוק היעד המרכזי של הסחורות הישראליות, עדיין מדובר ביותר מ־14 מיליארד דולר (שהם כ־50 מיליארד שקל או 2.5% תוצר), עדיין מדובר בחברות קריטיות ומרכזיות במשק הישראלי, ועדיין מדובר באירוע שמסכן אלפי מקומות עבודה בשוק התעסוקה.
אין טעם לנסות לייפות את האירוע, זה שינוי טקטוני אחרי 40 שנה של הסכם סחר חופשי. יתרה מזו, תנאי הרקע לא ממש מרנינים: נזכיר כי ישראל במלחמה כי הממשלה החליטה לחדש אותה והכלכלה הגלובלית לא צפויה להתאושש כפי שקיוו בתחזיות, במיוחד אחרי הגל העכור שמגיע בעקבות המכסים.
חלק מהניסיונות להרגיע את הסערה סביב המכסים הזכירו כי יש מדינות אחרות שחטפו מכסים קשים יותר. כלומר, מכסים גבוהים יותר המוטלים על מדינת המקור של חברות זרות המתחרות עם החברות הישראליות על השוק האמריקאי עוד עשויים להיטיב עם ישראל בסוף. נניח כי שבב של חברה ישראלית יתייקר בעקבות המכסים ב־17%, אך השבב הסיני המתחרה יתייקר ב־34% (שיעור המכס שהוטל על סין). עם זאת, ישראל עדיין "חטפה" יותר מאחרים: על רוב המדינות הוטל המכס האוניברסלי של 10%, ואילו על ישראל 17% – זה פער שיכול להיות שובר שוויון במוצרים מסוימים.
בנוסף, כפי שמסבירה עו"ד קרין מאיר רובינשטין, מנכ"לית ונשיאת האיגוד הישראלי לתעשיות מתקדמות (IATI), תעשיית ההייטק הישראלית מתחרה בעיקר מול חברות אמריקאיות, לא סיניות, ולכן הארביטראז' במכסים לא ממש מסייע.
אברמזון הוסיף בכנס את הברור מאליו: המספרים לא סופיים, כלומר שיעור המכס עשוי לרדת ל־10% והכל פתוח למשא ומתן. עם זאת, לא צריך להיות כלכלן ראשי כדי להבין שהמספרים נראים תמוהים: איך הגיע נשיא ארצות הברית למסקנה שישראל מטילה 34% על סחורה אמריקאית? לא בכדי גם ב"אקונומיסט" פקפקו בחישובים מאחורי הטלת המכסים. בנוסף, טראמפ אוהב לנהל מו"מ לשם המו"מ, הוא נהנה מעצם ההתמקחות. שר האוצר האמריקאי אף ציין לאחרונה כי הנשיא אוהב להסלים רק כדי להרגיע את העניינים אחרי.
3. כרגיל, ממשלת נתניהו־סמוטריץ' התעוררה לאירוע המכסים באיחור קל. שוב נראה שהם לא באמת מתעניינים בכלכלה או במדיניות כלכלית. רק יממה לפני ההחלטה של טראמפ, הם נזכרו לחתום על ביטול של מכסים היסטוריים (ומיותרים) על תוצרת חקלאית בהיקף זעום של 42 מיליון שקל – זה באמת לעג לרש, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. ספק בכלל אם לוח המכסים של טראמפ, שאותו הציג בבית הלבן בסוף השבוע, הוכן אחרי שסמוטריץ' ונתניהו החליטו לחתום על אותם צווים. זאת למרות ההצהרות החגיגיות של שר האוצר. אפשר להבין אותם: עם כל הכבוד לכלכלת ישראל ולמקומות העבודה של הישראלים, השרידות הפוליטית שלהם קודמת.
עכשיו כשהמים הגיעו עד לצוואר, ההודעות פחות חגיגיות. גם הפקידים מילאו פיהם מים ומסתפקים באמירות כלליות כמו "אנו עובדים על זה". במשרד התעשייה והמסחר זיהו את פוטנציאל הנזק מבעוד מועד, לא התמהמהו והחלו מיד לטפל בעניין. דווקא באוצר, משרד חזק יותר, ריכזו את המאמצים באירוע אחר: הכנסת ישראל לרשימת המדינות שלהן יכולות חברות אמריקאיות למכור שבבים ללא מגבלות. כעת ישראל נמצאת ברשימה הצהובה – מותר לאמריקאיות למכור לה אך עם מגבלות. זה נושא לא פחות חשוב, אבל הוא לא קשור בכלל ליצוא ישראלי לארצות הברית ולא למכסים, אלא לייבוא אמריקאי לישראל ולמגבלות סחר אחרות - לא מכסיות.
צריכים לומר ביושר כי לא ברור בכלל עד כמה ריכוז המאמצים של משרד האוצר היה מסוגל למנוע את הצעד הראשוני של טראמפ בסוף השבוע האחרון. מה שחשוב כעת, אחרי שהאירוע התחיל, הוא להפסיק לזלזל וגם להפסיק לנסות להרגיע - ולהתחיל לבדוק איך הופכים את ההחלטה או לכל הפחות ממתנים אותה.
כדאי ללמוד מקנדה: הם הלכו לכיוון הזה והצליחו להחריג כמה מוצרים קריטיים עבורם, כגון אנרגיה ומתכות. יתרה מזו, חיוני שמדיניות התגובה למציאות הגיאופוליטית־כלכלית החדשה תכלול לא רק צעדים לשכנע את טראמפ (בכל זאת, מדובר באדם לא צפוי), אלא גם עידוד ממשלתי ומתן כלים לפתיחת שווקים חדשים כי נוצרה כאן גם הזדמנות. ויפה שעה אחת קודם, כי ללא קשר להצלחת המאמצים הדיפלומטיים הישראליים, מדיניות המכסים של טראמפ תחולל האטה, ואולי אף מיתון, בכלכלת ארצות הברית. וכאשר אמריקה מתעטשת – בישראל חוטפים שפעת.
