סגור
ראש הממשלה בינימין נתניהו מסיבת עיתונאים
ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

דעה
בעולם של נתניהו המשפטנים בולמים את הכלכלה; פלא שהיא צומחת

ראש הממשלה טען כי התוכנית להחלשת בתי המשפט שמקדם יריב לוין תסיר רגולציה וביורוקרטיה שמהוות אבן ריחיים על הכלכלה; ואולם בעבר נתניהו שיבח את המשפטנים שסייעו לקידום רפורמות במשק; גם שר המשפטים עצמו לא טען כי תוכניתו נועדה לפתור בעיות בתחום הכלכלה

הרפורמה המשפטית של יריב לוין גויסה עכשיו לטובת הכלכלה. לאחר הניסיון לשווק אותה כמחזקת את הדמוקרטיה ואת מערכת המשפט - מסביר עכשיו ראש הממשלה בנימין נתניהו שהיא תציל גם את הכלכלה. התבהלה שאחזה בו לאחר מכתב הכלכלנים, לאחר הרמזים שהעולם מתחיל לשלוח, לאחר דיווחי הבנקים על משיכות ראשוניות של כספים – נתניהו נראה כמחשב מסלול מחדש. להבין שאולי יש בעיה. והבעיה, כרגיל, היא שהעולם לא מבין וצריך להסביר לו.
וזו הטרגדיה האמיתית שלו ושל כולנו. הוא מבין היטב לאן הוא מדרדר את המדינה, אבל הוא בטוח שבכוחו לנהל את הגלישה הזו במדרון, לשים את הברקסים בזמן הנכון, לשלוט בשותפיו בבית ובקואליציה, וכמובן לשכנע אותנו שחושך הוא אור, ודיקטטורה היא דמוקרטיה ליברלית במיטבה.
וכך הוא מסביר שהרפורמה רק תסיר חסמים, מכשולים, רגולציה וביורוקרטיה. כלומר נעיף את המשפטנים, הבלמים על המשילות, שכמובן בולמים ומעכבים את הכלכלה ומקשים עליה. לטיעון הזה כמה בעיות.
הראשונה, את הרגולציה והבירוקרטיה בישראל מייצרת הממשלה. כמובן שגם הממשלות בראשות נתניהו ששלטו כאן בשנים שבהן התפתח השיח הנוקב בדבר הצורך למזערן.
השנייה, נתניהו נוהג בכל הזדמנות להתפאר בהישגים הכלכליים שלו. איך ניווט בהצלחה את משבר הקורונה, איך הוביל רפורמות מבניות חשובות, איך שיפר את יחס החוב-תוצר ל-60% ועוד. ואיך כל זה קרה עם המשפטנים עוכרי המשילות? לא ברור. או שכוחם לא כזה גדול או שאולי הם סייעו יותר משהפריעו.
השלישית, נתניהו עצמו הרבה לשבח את המשפטנים שדווקא סייעו לקידום הרפורמות הגדולות. מתווה כחלון בתקשורת, חוק הריכוזיות ופירוק הפירמידות, מתווה הגז על הסתעפויותיו השונות. בכל אלה היועצים המשפטיים דווקא סייעו לממשלה להגשים את מדיניותה.
הרביעית, נניח שבאמת יש בעיה - איך בדיוק הרפורמה של לוין, עם פסקת ההתגברות והסבירות, תסייע לפתור אותה? כאשר לוין הציג את הרפורמה הוא דיבר על התרופה למשילות, אבל לא הדגיש את המכשול הגדול לכלכלה. נכון שיריעת המשילות רחבה מספיק כדי להאשים את המשפטנים בכל חולי אפשרי של המדינה, ולוין הוא הקושר הסיבתי האולטימטיבי בין המשפט לחוליים. העובדה שלא בחר לנופף בדגל הכלכלי מעידה שהרפורמה לא נתפרה לבעיות האלה. ועכשיו, כשנתניהו ניצב מול אזהרות הכלכלנים, והוא לא מסוגל לגייס אפילו כלכלן אחד להתייצב לצדו במסיבת העיתונאים, את מי הוא מביא עמו למסיבה? את הרפורמה; את המשפטנים שניתן לגרור לכל חזית משברית ולהטיל בהם את האשם.
משיחות עם יועצים משפטיים לשעבר וגם עם מנכ"ל אוצר לשעבר, שמעתי את ההפך. ליועצים המשפטיים היה תפקיד חיובי בהובלת רפורמות כלכליות. לפעמים הם מצביעים על קשיים שמוטב לפתור מראש מאשר להסתכן בבג"ץ (תכף נגיע ל"מכשלה" הזו). הרוב הגדול של היועצים הם "סיביל סרבנטס" במובן הניטרלי-מקצועי, במובן שהם מוכנים לשרת שרים ומנכ"לים שבאים להיטיב עם הציבור. בשוליים של הסיפור הזה ניתן להצביע על שתי בעיות.
הראשונה נגזרת מהשאלה מהם גבולות הייעוץ המשפטי. בפאנל שנערך לפני שנים רבות שמעתי שתי תשובות לשאלה זו. שר האוצר והמשפטים לשעבר יעקב נאמן טען שגבולות הייעוץ הם החוק. היועץ המשפטי ושופט ביהמ"ש העליון לשעבר יצחק זמיר טען שהגבול הוא המשפט. ומה ההפרש בין ה"חוק" לבין ה"משפט"? ההבדל הוא בשכבות של פסיקות העליון המצטברות שהוסיפו למחסום החוק מחסומים נוספים של סבירות, מידתיות, פרשנות זכויות ועוד. ולכן יועצים מ"אסכולת זמיר" עלולים להערים קשיים שיועצים מ"אסכולת נאמן" לא יערימו. ועדיין, במבט-על, במבחן התוצאה, הרפורמות ותיקוני החקיקה המשמעותיים עברו.
הבעיה השנייה מובנית בשיטה הדמוקרטית שמאפשרת לכל דיכפין לעתור לבג"ץ נגד רפורמה שלטעמו פוגעת בזכויותיו הקנייניות, התעסוקתיות, או בכל אינטרס ציבורי אחר. כאן הבעיה היא לא בייעוץ המשפטי אלא בבג״ץ. ביטול הפרטת בתי הסוהר, ביטול מתווה הגז, ביטול חוק מס דירה שלישית ועוד הן דוגמאות לכך שבעליון יש רוב ל"אסכולת זמיר" על פני "אסכולת נאמן".
ולכן הסיפור האמיתי כאן, ברפורמה בכלל ובסיפור הכלכלי בפרט, הוא המינויים - תנו לנו יועצים ושופטים שנמנים עם אסכולת ההתערבות המצומצמת. יועצים משפטיים שיכשירו ומהר כל רפורמה כלכלית, ושופטים שיסלקו כל עתירה שתוגש נגד הפגמים שיוכשרו. במובן זה הכלכלה כמו הביטחון – שתי קטגוריות ש"משלמות" מחיר מסוים על קיומן במדינה דמוקרטית. בדמוקרטיה ניתן להציב מגבלות לביטחון ולכלכלה, שמעוגנות בעולם זכויות האדם. אבל, מצד שני, אי אפשר להתעלם מההישגים הגדולים שישראל רשמה בשתי הקטגוריות האלה תחת המשטר המשפטי, שאותו מבקשת ממשלת נתניהו להכחיד. ואולי ניתן לרשום חלק מההישגים האלה לזכות הדמוקרטיה והמשפט?
כפי שאמר אתמול בהפגנה שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון: "תראו איך נראה הצבא העלוב של פוטין באוקראינה, ותבינו איך נראה צבא של דיקטטורה". או כפי שאומרים ההייטקיסטים והכלכלנים לנתניהו: אל תיגע בדמוקרטיה. הסתדרנו די טוב בלי הרפורמה, הסתדרנו די טוב עם מערכת המשפט הקיימת, אז למה לתקן את מה שלא באמת מקולקל.