שנתיים למלחמה
האיש שלא משכו בדש הפיג'מה שלו הגיע לצומת ההכרעה
בימים אלה של חשבון נפש, שנתיים לאסון הנורא, צריך להתפלל שלפחות הפצע של הפקרת החטופים יתחיל להגליד. אחריו נוכל להתפנות לריפוי הפצע הנורא של פילוג החברה הישראלית לשני גושים נוטפי זעם ושטנה
1. שנתיים מאז היום הנורא ההוא, מסתמנת באופק קרן של תקווה. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ גייס את שותפיו העסקיים בעולם הערבי ואת חבריו הטובים מטורקיה ואינדונזיה להסכמות כלליות, שאם יתממשו תסתיים המלחמה הארורה ויושבו החטופים. הוא גרר להסכמות האלה את ראש הממשלה בנימין נתניהו, מושך אותו בכוח ואולי בעל כורחו, מבין מלתעותיהם של שותפיו הכהניסטים, ומחלץ אותו, ואותנו, מלפיתת המוות של חזונם להמשך הלחימה, להקרבת חיילים וחטופים, לסיפוח, ל"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אבל טראמפ לא. אולי דווקא בגלל זה הצליח ללכד את שותפיו סביב נייר הכותרות והעקרונות. כשאין פרטים, אין סיבה לריב; כשאין פרטים כל אחד יכול לנסח לעצמו תמונת ניצחון. ואולי זו הדרך לעקוף את מוקשי הפרטים – לייצר מומנטום, רוח חדשה, גל גדול שישטוף את כל חמוצי הפרטים לעבר האופק החדש שבסופו ממתין לטראמפ פרס נובל, לקושנר וויטקוף עוד הזדמנויות עסקיות, והכי חשוב – פתח לשיקומה של ישראל מהשנתיים הנוראיות ביותר בתולדותיה. הלוואי.
2. בינואר 2023 הכריז יריב לוין על ההפיכה המשטרית, וישראל עלתה על המסלול שהוביל ל־7 באוקטובר. עוד מעט, כשיחולקו תעודות האחריות והאשמה לאירוע הנורא, תשכיל ממשלת האסון הלאומי הזה להפילם על כל מה שזז כאן, זולת היא עצמה. המפגינים, הצבא, היועצת משפטית לממשלה, בג"ץ, התקשורת, בעלה של שקמה ברסלר.
ההתנערות הזו יוצרת עד היום אסונות משניים, של פרימת השסעים בחברה הישראלית לשני מתרסי שטנה, על סף מלחמת אחים. זו הדרך שבה ממשלת נתניהו ממלטת את עצמה מהאחריות – הטלתה על אחרים ויצירת מסך עשן של נראטיבים מתחרים לכאורה. רידוד הסיפור הגדול לשאלה הפוליטית הנצחית – "רק ביבי" או "רק לא ביבי".
זו הממשלה הראשונה שקמה בישראל על טהרת הימין־על־מלא. ממשלת "רק ביבי" לגמרי. זו הממשלה הראשונה שהקים נתניהו ללא "דופן שמאל" שתמיד הקפיד שתהיה לצדו – עם ברק, לפיד, לבני, גנץ, כחלון, אנשים שפויים שלא יתנו יד לטירוף והרס המוסדות הדמוקרטיים.
ממשלת הימין־על־מלא נוצקה סביב שלושה יסודות קטלניים: האחד, ראש ממשלה שאחוז בתאוות נקם במערכת המשפט שהעזה להעמיד אותו לדין פלילי; השני, שר משפטים וראש ועדת חוקה ששנאתם היוקדת למערכת המשפט חרגה כבר מזמן למחוזות הדיבוק והאובססיה; השלישי, חזון הסיפוח, ההתנחלויות (גם בעזה) והגירוש של הציונות הדתית - תשלובת סמוטריץ'־בן גביר־אבי מעוז, שבעבורה הטבח הוא הזדמנות, לא אסון.
ההסכמים הקואליציוניים יצקו את שלושת היסודות האלה לתוכנית פעולה. ולהבדיל ממסמך טראמפ, ההסכמים האלה מפורטים להחריד. ובשונה מהעבר, הממשלה גם מנסה בכל כוחה לממש אותם.
3. האם ההפיכה המשטרית אחראית לטבח ה־7 באוקטובר? לשאלה הזו, באופן לא מפתיע, משיבים בחיוב שני צידי השסע שנפער כאן. הממשלה מפילה את האחריות על המחאה, ולהיפך. האם ועדת חקירה ממלכתית תוכל להכריע בשאלה הזו? נתניהו בטוח שוועדה שימנה נשיא העליון יצחק עמית תטיל עליו את האחריות. לכן הוא פועל במרץ להקמת ועדה חילופית ש"תזכה לאמון העם". כזו שלכל הפחות לא תטיל את האחריות עליו ועל ההפיכה המשטרית. בינתיים בחסות המלחמה אין ועדה. לא ממלכתית ולא "עממית".
כך או כך, נתניהו יגיע לטקס חלוקת תעודות האחריות עם חבילה גדולה על גבו. לצד האחריות הברורה של הצבא והכשלים המודיעיניים והמבצעים, אחריותו של הדרג המדיני לטבח אינה ניתנת להכחשה, והיא מגולגלת ישירות אל מי שהיה כאן ראש הממשלה במרבית השנים שבהן חמאס התעצם והתעשר בדולרים שהוא אישית אישר להעבירם. אל מי שממשלתו כשלה לגמרי אפילו בטיפול בנפגעי האסון אחרי שהתרחש, ועד היום לא הצליחה לשקם.
נתניהו השמיע בעבר אין ספור ציטוטים על אחריות־העל של הדרג המדיני. ההצהרות האלה שוגרו במיוחד מול ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שצריך היה, לפי נתניהו, לקחת אחריות ולהתפטר אל מול החקירות הפליליות נגדו וכישלונות לבנון. נכון, אין טעם לנופף בנתניהו מול נתניהו, אבל אין ספק שוועדת חקירה, בבואה לנסח את הנורמות הראויות שמהן חרג – תעשה שימוש נרחב בציטוטיו שלו עצמו.
זו עוד מטרת משנה של הגברת השסעים, השנאה והפילוג בעם: לחסל כל שיח רציונלי של עובדות והיגיון. להעצים בקרב תומכיו את הדימוי של המנהיג שמותר לו הכל. מנהיג שמעמדו הייחודי מתיר לו לשקר, לשנות עמדה או להפר הבטחות. מנהיג שגם אחרי 7 באוקטובר אין לו תחליף כ"פרוטקטור אוף ישראל"..
4. עכשיו, שנתיים אחרי, הנשיא האמריקני מספק לנתניהו הזדמנות לסגור את האירוע. בהיעדר פרטים ובמיוחד בהיעדר הסכמת חמאס, אפילו היום, במוצאי החג, מוקדם עוד להעריך לאן יתגלגלו העניינים. אבל ישראל הגיעה קרוב מאוד לצומת טי, שממנו מתפצלות שתי דרכים: האחת לסיום הלחימה והשבת החטופים, ואולי גם הרחבת הסכמי אברהם, שיקום הכלכלה ומעמדנו הבינלאומי; והשנייה מובילה להיפך הגמור מכל אלה. ייתכן שהצומת הזה מסמן גם את פרישת הכהניסטים מהממשלה והקדמת הבחירות.
על דבר אחד אין מחלוקת – הדרך שנתניהו יבחר בה תהיה זו שלדעתו תותיר אותו בשלטון. לניצחון בבחירות, או לתוצאה בהן שלא תאפשר הקמת ממשלה בלעדיו. לכן למדינת ישראל יש שתי דרכים לרפא את פצעיה: לסלק את נתניהו מהשלטון, או לכפות עליו קואליציה שפויה נטולת כהניסטים. זה המנעד, בין הפתרון המיטבי לפחות גרוע.
אנחנו בימים של חשבון נפש כואב. שנתיים לאסון הנורא, שני הפצעים הגדולים שפצע כאן נתניהו עדיין מדממים, וייקח שנים עד שיגלידו. האחד, הפקרת החטופים בדרך שריסקה את האמנה הבסיסית ביותר שבין המנהיגות לאזרחים; השני, פילוג החברה הישראלית לשני גושים נוטפי זעם ושטנה, שמאבדים בהדרגה את היכולת לחיות זה לצד זה. מי ייתן וכאשר המילים האלה יראו אור, נדע שלפחות הפצע הראשון מתחיל להיסגר.
