ספילברג חוזר לחייזרים: האם "התגלית" הוא סרט השנה?
בשנתו ה־80 חוזר ספילברג אל החייזרים בסרט "התגלית" המופתי והעשוי לעילא; יאיר רוה, מעריץ מוצהר, מסביר איך העיסוק של הבמאי במד"ב הוא דרך לשאול על טבע האדם, על אלוהים ועל אמונה
2026 מסתמנת כשנתם הגדולה של החייזרים ההוליוודיים במאה הנוכחית. תחילה הגיע רוקי מ"פרויקט הייל מרי" ועכשיו מצטרפים אליו החייזרים מסרטו החדש של סטיבן ספילברג, "התגלית", שעלה אתמול בבתי הקולנוע בישראל (ואם תרצו, צרפו אליהם גם החייזרים הטלוויזיוניים מ"פלוריבוס"). הוליווד פונה לחייזרים כשהיוצרים, האולפנים ובהמשך גם הקהל חשים שאמריקה בסכנה. ואז לחייזרים יש תפקיד כפול. מצד אחד, הם יכולים להיות האשמים במשבר. להסיר את האחריות מבני אדם, מהאנושות, מהממשלה, ולהטיל אותה על האחר, הזר, החייזר (באנגלית, המילה למהגר לא חוקי ולחייזר זהה). מצד אחר, החייזרים יכולים להיות גם המצילים, המושיעים, יצורים שמימיים שבאים לעזור לנו, להציל אותנו מעצמנו. ספילברג, לרוב, מעדיף את החייזרים שלו כיצורים טובים, סקרנים וחקרניים, שמגיעים לכדור הארץ ללא כוונות זדון.
למרות שזה עוד מוקדם לחזות, ניתן להמר ש"התגלית", כמו "פרויקט הייל מרי", יהיה להיט ענק בקופות, ויגרום ללא מעט אנשים לתהות, בדרך אל האוסקר, האם זהו הסרט הטוב של השנה — לפחות בכל הקשור לנקודת המפגש בין בידור לאמנות, בין המסחרי לאישי. שניהם בהחלט יצירות הוליוודיות מהסוג שהולך ונהיה נדיר: גם סרטי הרפתקאות מרהיבים ומלהיבים, מלאי מתח, אקשן והומור. אבל גם סרטים אינטליגנטיים שמבקשים מהצופים להרהר בשאלות שגדולות מהסרט עצמו: האם אנחנו לבד ביקום? ומה השליחות והאחריות שלנו בעולם שנהיה יותר ויותר כאוטי? ושני הסרטים, כך נדמה לי, שואבים השראה גדולה מספרו של קרל סייגן, "קונטקט", שעובד ב־1997 לסרט מדע בדיוני מופתי בידי רוברט זמקיס.
סטיבן ספילברג עוד רגע בן 80. ואכן, בהתאם לגילו, נראה היה שהוא מחפש סוגים אחרים של תכנים לעסוק בהם, ושסרטי הפופקורן שאיתם היה מזוהה בראשית ימיו בהוליווד בשנות השבעים פחות מעניינים אותו. הוא רוצה עכשיו סיפורים היסטוריים אמיתיים עם מוסר השכל (״לינקולן״, ״מינכן״), או סרטים אוטוביוגרפיים (״הפייבלמנים״) או מחוות ליצירות מופת קודמות (״סיפור הפרברים״). וגם כשהוא חוזר לגעת בתרבות פופולרית ועושה סרטים עם פוטנציאל להפוך לשוברי קופות, זה עובד פחות טוב משעבד עבורו בעבר (ע״ע: ״שחקן מספר אחד״, ״BFG״ ו״אינדיאנה ג׳ונס וממלכת גולגולת הבדולח״). למען הסר ספק: אני מעריץ של ספילברג, ואני חושב שהוא במאי מעולה, בלי קשר למספר הכרטיסים שנמכרים או מספר המועמדויות לאוסקר. גם סרטיו הפחות טובים, טובים בהרבה מסרטיהם הטובים ביותר של במאים פחות מוכשרים ממנו. ובכל סרט שלו, לא משנה אם הוא מדע בדיוני או סיפור אמיתי, אני מצליח לזהות את האיש שיצר את הסרט, את נקודת המבט הייחודית שלו ואת הנושאים שמעסיקים אותו ושאותם הוא מפתח בקריירה קולנועית בת 55 שנה.
לכן ״התגלית״ הוא כזה תגלית. בשנתו ה-80 ספילברג מביים סרט פעולה עם עזוז של בן 35, הגיל שבו היה כשביים את ״שודדי התיבה האבודה״. יש הרבה מה להגיד על ״התגלית״ ויש לא מעט פרשנויות שאפשר להציע לסרט, אבל לפני הכל צריך להגיד את מה שאמור להיות ברור מאליו, אבל כבר לא: ספילברג הוא אשף של קולנוע, והוא לא מפסיק להפתיע, לחפש ולחדש. סרטו החדש הוא סרט אקשן רב אדרנלין, שמבוסס ברוב דקותיו על מרדף בלתי פוסק. והוא עשוי לעילא. המבנים העלילתיים המוכרים מסרטיו של היצ׳קוק ״האיש שידע יותר מדי״ ו״מזימות בינלאומיות״ פוגשים עלילת מדע בדיוני חוצנית וארוזים במעטפת קולנוע שכולה וירטואוזיות.
העלילה מתחילה עם זבנג לפרצוף עם אפס אקספוזיציה וישר לאקשן כשדניאל, איש מחשבים (ג׳וש אוקונור) בשירות מנגנוני הביטחון האמריקאיים, מחליט להיות וויליאם סנודן, לגנוב את המידע הממשלתי הסודי שהוא היה אמון על אבטחתו, ולפרסם אותו לציבור, כי זכות הציבור לדעת. אלה ימים עתידיים של תחושה טרום-אפוקליפטית, כשמתיחות צבאית הולכת וגוברת בין ארצות הברית לצפון קוריאה, שעושה סימנים של גלישה אפשרית למלחמה גרעינית. זו התרחשות בדיונית עתידנית המבוססת על ימים שכבר היו ב-1962 בעת ימי משבר הטילים עם קובה. אבל הגיבור שלנו נלכד מהר - חברתו לחיים (איב יוסון, הבת של בונו) נחטפת ושחרורה מותנה בהשבת כל החומר הגנוב. נקודת המסירה בסצינה הראשונה של הסרט: תחרות היאבקות. פרופיל של אמריקה העכשווית - של הנשיא הנוכחי שלה, של התקשורת שלה, שרק מלבה מדון וריב על ידי פברוק והגזמה, של חברה שמעדיפה מלחמות גלדיאטורים בכסות עכשווית. זה קורה בווירג׳יניה, בפאתי וושינגטון די.סי.
דרומית משם, בקנזס סיטי, מיזורי, אנחנו פוגשים את מרגרט (אמילי בלאנט), חזאית בתחנת טלוויזיה מקומית, שפתאום מגלה אוסף של התרחשויות מוזרות. היא מתחילה לדבר בשפות שהיא לא מכירה ומקבלת יכולת על-טבעית לקרוא מחשבות. בן הזוג שלה (וויאט ראסל, הבן של גולדי הון וקורט ראסל) לא מתלהב ממה שקורה לה ומנסה לחבל ברצון שלה לצאת ולפגוש את דניאל, אותו היא לא מכירה, אבל יכולת התקשור הפתאומית שלה מכוונת אותה לכיוונו. מי שינסה לטרפד את המפגש הזה הוא מנהל סוכנות הצללים בה עבד דניאל, נואה סקנלון (קולין פירת׳), הנבל בסיפור שלנו. הוא מאמין שהסודות צריכים להישאר חסויים, שהמידע שדניאל מחזיק אצלו יגרום לכזה כאוס שהוא עשוי לחולל מהומות.
ספילברג מתחיל לסכם
ויש דמות נוספת מסתורית ומעניינת שכדאי לשים לב אליה: קולמן דומינגו מגלם גם הוא איש ביון לשעבר שחצה את הקווים ועוזר לדניאל לפרסם את המידע שגילה. אבל הדמות הזאת עושה דבר נוסף: היא עסוקה בבניית סט, תפאורה, בתוך האנגר שנראה כמו אולפן צילום. למה אנשי ממשל ומדליפים צריכים תפאורה? יש לזה הסבר בעלילה, אבל זו הנקודה שבה ספילברג מאותת לנו שהסרט שלו מכיל מימדים שפוסעים אל מעבר לעולמות המד״ב, האקשן והחייזרים. כמו כל סרטיו, הם עוסקים במהות הסיפור ובתפקידו.
ספילברג, כאמור, כמעט בן 80. הוא נראה בריא ואנרגטי, אבל בגיל הזה יש מקום לשאול בדאגה כמה עוד סרטים נשארו לו. הוא עובד בסרט בפעם ה-30 עם המלחין ג׳ון וויליאמס, בן 95. וזה הסרט הראשון שלו מאז 1978 שלא ערך מייקל קאהן, בן ה-95. יש להניח שהוא כבר לא בכושר לעבוד על סרט שלם, והוא העביר את העכבר לידיה של שרה ברושאר, שהיתה עוזרת העריכה שלו ב-15 השנים האחרונות (קהאן מקבל קרדיט של מפיק שותף). למרות ששיני הזמן לא ניכרות באנרגיה של הסרט, קשה לחמוק מהתחושה ש״התגלית״ הוא בין השאר מעין שיחת סיכום של ספילברג עם הז׳אנר שהוא אחד מהאחראים להצלחתו הרבה.
בגיל 17 ביים ספילברג סרט חובבים בסופר 8 ב״Firelight״, על מפגש של בני אדם עם חייזרים. בגיל 32 הוא הפך את הרעיון התיכוניסטי הזה לסרט ״מפגשים מהסוג השלישי״. ב-1982 הוא יצר את ״אי.טי״. להבדיל מ״הנוסע השמיני״ של רידלי סקוט, שיצא שנה אחרי ״מפגשים מהסוג השלישי״, ספילברג מאמין בחייזרים ידידותיים, שמגיעים לכדור הארץ למטרות מחקר וסקרנות. יוצא דופן היה ״מלחמת העולמות״, היחיד בפילמוגרפיה שלו שבו החייזרים שבוקעים מבטן האדמה מהווים כוח פולש הרסני, שבלתי אפשרי לנהל איתו מו״מ להסכמי שלום או כניעה. בכל הסרטים האלה, אומר לנו ספילברג, הסכנה הקיומית האמיתית היא מידי בני האדם והאופן שבו הם מגיבים לחייזרים, ולא מידי החייזרים.
בארבעת הסרטים האלה מביט ספילברג אל השמיים ומקווה לגלות יום אחד שאנחנו, בני האדם, לא לבד. לא רק לגלות שיש או אין חייזרים ביקום הענק הזה, אלא גם להבין האם יש או אין אלוהים. כשספילברג מדבר על חייזרים וחלליות הוא בעצם באמת מדבר על אמונה ותיאולוגיה. האם יש מישהו ששומע אותנו? ״מפגשים מהסוג השלישי״ עיצב את המפגש עם החללית כמעין ואריאציה על מעמד הר סיני, ״אי.טי״ היה פראפרזה על סיפור מותו, לידתו מחדש והמראתו השמימה של ישו (כך על פי התסריטאית), ״מלחמת העולמות״ הוצג כמעין סרט אסונות תנ״כי שבו משפחה צריכה להימלט מקטסטרופה בסגנון המבול של נח או האש והגופרית של סדום ועמורה. בין לבין ספילברג הבוגר הלך והתעניין בהיסטוריה של העם האמריקאי ושל העם היהודי, וסרטי המדע בדיוני שלו היו הדרך שלו לשאול שאלות היפותטיות של טבע האדם: איך אנחנו מתנהגים כשעומד מולנו אסון, או לחילופין - נס.
ולכאן נכנסים הסיפורים. ספילברג מרכין ראש בענווה מול מספרי הסיפורים שקדמו לו, ומבין שכמוהו, כל סרט או סיפור הוא לאו דווקא הסחת דעת, אלא הפניית מבט. ״מפגשים מהסוג השלישי״ הכיל רמזים ל״פינוקיו״, ״אי.טי״ הכיל ציטוט מתוך ״פיטר פן״. וכעת ״התגלית״ משתמש באלמנטים גלויים מתוך ״שלגיה ושבעת הגמדים״ ו״עמי ותמי״. הסיפורים שסיפרו לנו בילדות, יש בהם כנראה משמעות עמוקה יותר שלא הינו מודעים לה כששמענו אותם לראשונה. הם עוסקים בזהות, בגלות, ובחיפוש אחר בית ומשפחה.
יש מקום לחייזרים וגם לאלוהים
ב״קונטקט״ - שהפך לאחד מסרטי המד״ב הטובים בכל הזמנים - הפגיש קרל סייגן את המדענית עם הכומר, והראה לנו שיש רגעים שבשני המקצועות האלה יש אלמנט של ספק, שבו נכנסת לפעולה האמונה. ב״2001: אודיסיאה בחלל״ קובריק הציג רעיונות של בריאה ואבולוציה שקורים בתקופות שונות על ידי התערבות חיצונית או חוצנית. לוח שיש שחור ענק - שהוא אולי שדר מחייזרים, או לוח ברית שמיימי עם ידע שמגיע ממקור עלום. כמותם, גם ספילברג בכל סרטיו שואל בעדינות שאלות של אמונה. לפעמים הוא מתעסק ישירות ביהדות שלו, ולפעמים - כמו בסרט הזה - הוא הולך בדרכם של סייגן וזמקיס ומשתמש במבט אל השמיים בחיפוש אחר חייזרים אבל גם אחר אלוהים. הקולנוע הוא כלי של אמונה. אם אנחנו מאמינים בקולנוע שיש חייזרים, ערפדים, רוחות, גיבורי על, ניסים ונפלאות למה אנחנו מפסיקים להאמין כשאנחנו מחוץ לקולנוע? איב יוסון מגלמת נזירה לשעבר עם משבר אמונה שחוששת שהגילוי הפומבי לקיומם של חייזרים יוביל לכפירה המונית - שחייזרים יהפכו לאלים, והאנושות תנטוש את אלוהים. אבל אם המנזר שלה מרגיעה אותה, ואומרת לה שבבריאה יש מקום לחייזרים וגם לאלוהים, ואדרבא - אולי זה טוב לאנושות להבין שהיקום לא נע אך ורק סביבה. רגע של ענווה בקנה מידה גלובלי. ובתקופה של מלחמה, לחייזרים שמגיעים הנה יש משימה עבורנו, יש להם מסר. הם רוצים ללמד את האנושות אמפתיה. הם רואים את האנדרלמוסיה בעולם ורוצים ללחוש על אוזנינו איזו תורה שתגרום לנו לראות את העולם באופן חדש, אולי מתחשב וחומל יותר. ספילברג משתמש בקולנוע כדי שנראה, אבל הוא מבקש מאיתנו ללמוד להקשיב.
