חתן פרס נובל לכלכלה, יואל מוקיר: "יש משהו חיובי בהגירה מישראל, זה מאיים על הממסד הפוליטי"
פרופ' יואל מוקיר הציג בכנס מכון אהרן את הגורמים שהפכו את ישראל למעצמת חדשנות - מהניידות הגיאוגרפית של תושביה ועד שוק הרעיונות התחרותי; לצד זאת מנה סיכונים קיומיים לסקטור, ובראשם: בריחת אליטות, פופוליזם פוליטי ותלות במימון חיצוני
"האופציה של הישראלים עם הרבה הון אנושי להגר מבטיחה שהממסד הפוליטי מאולץ לפעול מפחד שהסקטור הזה לא יתמוסס", כך אמר פרופ' יואל מוקיר, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2025, שנשא הרצאה בכנס מכון אהרן המתקיים היום באוניברסיטת רייכמן. מוקיר הציג כי "בזמן הרפורמה המשטרית, אחת הטענות המשכנעות נגד הרפורמה הייתה שאם ישראל תפסיק להיות מדינת חוק דמוקרטית, רבים מעובדי ההייטק יעזבו את הארץ ועלול להיווצר כדור שלג שיפגע אנושות בסקטור זה". עם זאת, מוקיר סייג את דבריו ואמר כי "איום ההגירה לא מבטיח את זה, שכן יש היסטוריה של משטרים שבצורה הדיוטית הלכו וגירשו את האוכלוסיות החזקות. הדוגמה הקלאסית היא לואי ה-14 (ב-1685), שגרם לעזיבת הפרוטסטנטים בארצו".
מוקיר, שהוא בעצמו ישראלי יורד, ציין כי באופן בסיסי ה"ניידות הגיאוגרפית" שמאפיינת ישראלים — הן שישראלים עזבו לחו"ל והן שישראל קיבלה מהגרים רבים ממדינות מפותחות — תרמה רבה לאקלים החדשני של ישראל. מוקיר כינה את ישראל "הנס הכלכלי של העולם בעשורים האחרונים: התמ"ג לנפש מתקרב לזה של צרפת וספרד, וגבוה מזה של איטליה; שיעור עובדי ההייטק בישראל גבוה יותר ממדינות אחרות שמתיימרות להתמקד בהייטק, כמו אסטוניה וסינגפור". לצד האתגרים, הזכיר מוקיר את אתגרי התעסוקה בחברה הערבית והחרדית, הוצאות הביטחון הגבוהות, והעובדה שישראל אינה בקשרים כלכליים עם סביבתה הגיאוגרפית המיידית.
מחקריו של מוקיר, שעליהם קיבל פרס נובל, עוסקים בהבנת התנאים שמאפשרים חדשנות טכנולוגית התורמת לצמיחה. בסוף הרצאתו ניסה לאפיין את החדשנות הישראלית, את הגורמים שתומכים בה, ואת הגורמים שמסכנים אותה. מוקיר פתח בכך שבעם היהודי יש מסורת של אלפיים שנה של השקעה בהון אנושי לעומת תרבויות אחרות, אך "עד 1750 ההון האנושי הזה לא תורגם ליצירות שימושיות. ביליתי ימים רבים בחיפוש אחר יהודים מקבילים לניוטון, גלילאו, קופרניקוס — ואין אפילו אחד, למעט שפינוזה. אבל מתקופת הנאורות וההשכלה, ההון האנושי הזה הפך להיות מושקע בידע שימושי, ואז ההון האנושי היהודי הפך לבלתי ניתן לעצירה, ומאז התרומה שלהם הייתה בלי פרופורציה לגודלם באוכלוסייה".
מוקיר טען כי ישראל כיום עושה לא מעט מהדברים הנכונים כדי להמשיך לשמור על סביבה מעודדת חדשנות. כך לדוגמה: "סקטור ההייטק יצר לא מעט מיליונרים חדשים, וזה גורם לכך שגם מי שלא נהיה מיליונר תורם לחדשנות. ויש גם בישראל יוקרה חברתית לא מבוטלת למי שעובד בתחומי החדשנות, כפי שאפשר לראות מפרסי ישראל שניתנו במשך השנים". מוקיר הסביר כי "החשיבות של פרסים אינה רק בהמרצת האחוזון העליון שזוכה בפרס — זה ממריץ אוכלוסייה הרבה יותר גדולה שמקווה לזכות בפרס הגדול בהגרלת החדשנות".
מוקיר הוסיף כי מאפיין נוסף התומך בחדשנות הישראלית הוא "שוק הרעיונות התחרותי". לדבריו, "בישראל אין מוסד שחולש על רעיונות כמו הכנסייה הקתולית, ויש כאן תחרות עם משקים אחרים בעולם". מוקיר הסביר כי "שוק רעיונות תחרותי" דורש ארבעה רכיבים: חסמי כניסה נמוכים להצעת רעיונות (כלומר, לא צריך להיות "בן של" כדי ליזום); מנגנון סלקציה חזק (רעיונות טובים מקבלים כסף); הפצה מהירה של רעיונות מוצלחים; והכי חשוב — "סובלנות לכישלון, ולדעת לתת הזדמנות שנייה, שלישית ורביעית למי שנכשלו". כל אלה, לדעת מוקיר, מתקיימים בסקטור ההייטק הישראלי.
מוקיר אמר כי הדבר החשוב ביותר לסביבה חדשנית ורוויה בכוח אדם איכותי הוא דווקא "הזנב העליון של ההתפלגות" — כלומר, החכמים ביותר. לדבריו, ישראל מפעילה מאמצים לא מעטים לאיתור המצוינים החריגים, והוא ציין את התוכניות היוקרתיות באוניברסיטאות ובצבא.
עם זאת, מוקיר הציג חמישה סיכונים למגזר החדשנות בישראל. הסיכון הראשון הוא "הניידות האישית": "אם התנאים בארץ ישתנו לרעה, יש סיכון שהאליטה הטכנולוגית והמדעית תארוז מזוודות ותיעלם". הסיכון השני הוא ש"משטרים פופוליסטיים נוטים להתנפל על אליטות, גם אליטות אינטלקטואליות באוניברסיטאות — זה קרה בארה"ב, הונגריה, פולין, טורקיה, זה יכול לקרות כאן, וזו סכנה רצינית". הסיכון השלישי הוא ש"יש תלות גבוהה במימון חיצוני, והסקטור פגיע למה שקורה בשווקי העולם". הסיכון הרביעי, שאותו הזכיר מוקיר בהסתייגות מסוימת, הוא ש"ההייטק ישפיע על אי-השוויון, וייווצר מצב שבו 50% מישראל תהיה סיליקון ואלי ו-50% תהיה בגדד, ולא יהיה שום דבר באמצע". הסיכון האחרון הוא הטענה של כלכלנים כי "מובילות טכנולוגית" היא דבר זמני, שכן יש בעולם הרבה מתחרים שאפתניים.
