פרשנות
שלטון החוק או קרקס: התהום שמפרידה בין גלי לטלי
בדיונים על הסרת חסינותה של טלי גוטליב נחשף לא רק מאבק משפטי נקודתי, אלא תפיסת עולם שלפיה נבחרי הקואליציה רשאים לפרש לבדם את החוק, את ביטחון המדינה ואת גבולות המותר. מול מופע ההאשמות והקונספירציות של גוטליב, היועצת המשפטית לממשלה ניסתה להחזיר את הדיון לקרקע המציאות: חוק, ראיות ואחריות ציבורית
"קודם תדבר טלי ואחר כך תשיב גלי" - במפגן השוביניזם המגדרי הזה פתח אתמול ראש ועדת הכנסת אופיר כץ את הדיון בהסרת חסינותה של ח״כ טלי גוטליב. "טלי נגד גלי", משל אנו חוזים בקרב בוץ בין שתי הבנות, טלי וגלי.
הדיון שמתקיים ביומיים האחרונים סימן גבולות חדשים לפרלמנטריזם הישראלי. הוא סיכם כמה מקווי המתאר של ההפיכה המשטרית והרחיב את הפרספקטיבה לצפוי לנו אם קואליציית הביביזם-כהניזם תיבחר שוב.
המסר המרכזי הוא שגוטליב היא הפרשנית המוסמכת והבלעדית של החוק - חוק החסינות במקרה זה; לא היועצת המשפטית לממשלה, לא פרקליט המדינה, לא תקדימי בית המשפט העליון. הרעיון שפוליטיקאים מהקואליציה הם מעל החוק הוא הרחבה מדאיגה של רעיון עליונות השרים על החוק, שהולך ומתעצם בהתנהלותם של השרים לוין, בן גביר, קרעי ואחרים. עכשיו גם חברי כנסת.
גוטליב, שקיבלה את ההזדמנות להיאבק על חסינותה, זכתה לשתי מתנות יקרות ערך: זמן דיבור בלתי מוגבל ובלתי מתקבל על הדעת ורשות להטיח אינספור עלבונות, טינופים ורעל ביועצת המשפטית לממשלה שישבה מולה: החל מהאשמתה במזימה להפיל ממשלת ימין וכלה בטיוח והגנה על הבגידה מבפנים של השב"כ. פייק הבגידה תפס חלק מרכזי בנאום ההגנה של גוטליב שנועד לשכנע את ועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותה. אם תשכנע – לא תועמד לדין על חשיפת בכיר השב״כ, בן זוגה של שקמה ברסלר.
ולמה חשפה? בגלל אחריותו כבן זוג של אישה שלפי גוטליב עודדה סרבנות והמרדה, שגם החלישו את המדינה, גם הזמינו את המתקפה הרצחנית וגם הסתירו את הסכנה הזו מראש הממשלה בבוקר 7 באוקטובר.
גוטליב צלבה את השב״כ, כשהיא מדגמנת ועדת חקירה של אישה אחת שצורחת בטנטרום ומהדהדת שוב ושוב את קונספירציית הבגידה מבפנים. היא קיבלה רוח גבית נדיבה מראש הוועדה כץ, שניהל את הטרלול הקרקסי שמטרתו להפוך את גוטליב מנאשם למאשים - בדיוק כמו שהפך נתניהו את עצמו בנאומו ביום פתיחת משפטו. גוטליב, כמו נתניהו, מסמנים את הנאשמים האמיתיים - לא הם, אלא היועצים המשפטיים לממשלה ופרקליטי המדינה. ובשני המקרים, ״סעיפי האישום״ של השלטון נפתחים במזימת השמאל המשפטי להפיל ממשלת ימין.
״אני חיילת של העם״, העידה גוטליב על עצמה שוב ושוב, משוחה בשמן השליחות האלוקית ובחירת ההשגחה העליונה להצלת עם ישראל מפני הזדון של הדיפ סטייט המשפטי. כמו שאלוהים בחר במשה, כך בחר בטלי (״אני לא צריכה את מחיאות הכפיים״) להושיע את עמו. מעולם לא נראה כאן תמהיל מרהיב כזה של מגלומניה והתקרבנות, יהירות ונרדפות, האדרה עצמית והשחרת הזולת. ״זה לא אני, זה העם, העם מאחוריי, העם רואה אתכם, אתם ארגון פשע״, הטיחה גוטליב בבהרב-מיארה שהצליחה לשמור לאורך שעות ארוכות על חזות הספינקס שלה.
בהרב-מיארה הציגה מהכתב את עמדתה, צימצמה את גבולות הגזרה האינסופיים שפתחה גוטליב למתחם הצר והמגודר של כתב אישום פשוט - עבירה בכוונת מכוון שרחוקה מלהלום את האינטרס הציבורי והביטחוני בפריסת חסות החסינות עליה. היועצת הסבירה שחוק החסינות לא נועד להגן על חברי הכנסת במקום שהתכלית היא להגן על לוחם השב״כ, חייו, משפחתו והמידע שבידיו, שסיכונם עולים כדי סכנה לביטחון המדינה.
תהום מפרידה בין "טלי" ל"גלי". הראשונה, מדברת בשם עם הנצח שנרדף בידי משנאיו מחמאס והפרקליטות, ובשם המונופול שהופקד בידה כפרשנית הבלעדית של האינטרסים החיוניים של המדינה. לעומתה, מתמרנת השנייה בין סעיפים, חוקים, תלונת השב״כ וביטחון המדינה. גוטליב מהדהדת את החזית שפתח נתניהו נגד רונן בר והשב״כ בהצגתם כאחראים המרכזים לטבח, ואילו בהרב-מיארה מבקשת להגן על שלומם וביטחונם של לוחמי הארגון מפני גוטליב ונתניהו שמבקשים לחרוש על גבם - היא את דרכה לפריימריז המפלגתיים, והוא להסרת האשמה והאחריות מעליו והטלתם, כדרכו, על אחרים.
