מה למד חתן פרס נובל בכלכלה מ-250 שנות צמיחה
פרופ' יואל מוקיר הוכיח שצמיחה כלכלית עקבית איננה מובנת מאליה והיא תלויה בהרבה יותר מאשר כסף וטכנולוגיה. האקלים החברתי, התרבותי והפוליטי הם הגורמים המכריעים - תובנה שמעמידה את שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בפני מראה לא נוחה
"הכלכלן, שהורגל לחשוב במסגרות קשיחות של מודלים מתמטיים, עלול לשכוח שהמשתנים שהוא דן בהם, אינם פועלים בחלל ריק אלא בחלל חברתי. אי אפשר לנהל מדיניות כלכלית, תוך התעלמות משיקולים חברתיים ופוליטיים", כך כתב חתן פרס הנובל בכלכלה פרופ' יואל מוקיר יחד עם אמירה עופר, בספר הלימוד "כלכלה במבחן הזמן".
מוקיר הוא היסטוריון כלכלי שתרם רבות להבנה שלנו את הפלא שנקרא 'צמיחה כלכלית עקבית' שהחלה לפני כ-250 שנה בבריטניה ובארה"ב ומאז לא נפסקה, אבל לפני שנכנסים לפרטי ההסברים של מוקיר, חשוב להסתכל על התובנה הכללית של תחום ה'היסטוריה הכלכלית', התובנה היא ש"כלכלה" זה "לא רק כלכלה". הסברים מסוג "היתה צמיחה בבריטניה, כי היו הרבה השקעות, כי המטבע היה יציב" ואפילו הסברים מסוג "זה בגלל החדשנות והמדע" הם הסברים חלקיים או שגויים, תמיד נוכל לשאול, אבל למה דווקא כאן התפתחה הטכנולוגיה, והתשובות לשאלות אלו הן תמיד עמוקות יותר, נוגעות ברבדים בסיסיים יותר של התרבות והידע האנושיים.
הסיפור הזה נוגע במיוחד לישראל ולשר האוצר הנוכחי, בצלאל סמוטריץ'. סמוטריץ' אוהב להטיח במבקריו על קידום הרפורמה המשטרית, התארכות המלחמה, ואי גיוס חרדים. כי כל אלו "אינם כלכלה", מבחינת סמוטריץ', הכלכלה היא "הנתון החיובי התורן". אך מחקרי הצמיחה הכלכלית שמוקיר הוא מהמובילים שבהם מלמדים כי לאורך זמן, אין משהו שהוא יותר כלכלה מאשר האקלים החברתי והתרבותי שבו אנו מצויים. אגב, המשמעות הזו למחקריו של מוקיר איננה המצאה אישית, גם ועדת פרס נובל כתבה בסוף התקציר הפופלארי על קבלת הפרס "אולי חשוב מכל, הזוכים לימדו אותנו שצמיחה בת קיימא איננה מובנת מאליה, הנורמה במשך ההיסטוריה היתה דווקא קפאון כלכלי, העבודה של הזוכים מראה שעלינו להיות מודעים לאיומים על צמיחה מתמשכת ולפעול נגדם, האיומים הם שמספר מצומצם של חברות ישלטו בשוק, מהגבלות על חופש אקדמי ועל מעברים של ידע, ומבעלי אינטרס".
בחיי היומיום שלנו המונח "צמיחה כלכלית" נשמע כמונח שמעניין רק כלכלנים ואנשי כספים, הרי אנו מודדים צמיחה דרך התוצר, כלומר, אנו בודקים בכמה גדל השווי של המוצרים והשירותים שיצרנו השנה לעומת שנה שעברה. אבל צמיחה זה הרבה יותר מזה, זה שינוי דרמטי של צורת החיים שלנו, תרופות חדשות, דרכי תקשורת חדשות (אינטרנט, טלפון), יותר סוגים של מזון, בתים נוחים וממוזגים, אמצעי תחבורה שונים. כל אלו תוצר של "צמיחה כלכלית עקבית" שמתרחשת מזה כ-200 שנה, והשאלה היא, למה פתאום נכנסנו למסלול של צמיחה? מוקיר במאמריו מחדד את השאלה אף יותר, מתברר שהיו תקופות היסטוריות שבהם כלכלות מסוימות חוו צמיחה של כמה עשורים (איטליה במאה ה-15 וה-16, שוודיה והולנד במאה ה-17), אבל זה לא המשיך. יתירה מזו, מתברר שהמצאות טכנולוגיות מרשימות היו כל הזמן, דוגמת מהפכת הדפוס וטחנת רוח, כך שגם טכנולוגיה או מדע לבד לא נותנות הסבר היסטורי לצמיחה.
הגישה של מוקיר לשאלות הללו היתה חדשה, שכן הוא קיבל את ההנחה שרצף ההמצאות הטכנולוגיות הוא זה שאיפשר את הצמיחה, אבל הוא ניסה להבין מה השתנה באופן שבו אנשים תופסים את עצמם, את הידע, ואת הטבע. מטבע הדברים, לאורך עשרות שנים של מחקר, מוקיר התמקד ביותר מהיבט אחד שאיפשר את הצמיחה, אבל אחת התובנות המרכזיות של מוקיר היא, שזה לא מספיק שיש המצאה טכנולוגית מרשימה, וזה גם לא מספיק שיש התפתחויות מדעיות מופשטות מדהימות, יש צורך בחיבור מתמיד בין השתיים, בידע תיאורטי מעמיק יחד עם יכולת יישומית מפותחת, כששני הדברים הללו נפגשים יחד אנחנו נכנסים למעין "מעגל של חדשנות", המצאה גדולה אחת גוררת יישומים רבים שמשפרים את החיים, ואז מתפתחת המצאה גדולה אחרת וכן הלאה, לדברי מוקיר זה מה שקרה בבריטניה במאה ה-19, שילוב של הרבה בעלי מלאכה מוכשרים, עם ידע מדעי מתקדם.
זאת בניגוד למה שאירע לאורך ההיסטוריה, שבה היו הרבה המצאות שמוקיר מכנה 'המצאות מאקרו', המצאות גדולות שיכלו לפתוח פרק חדש בתולדות החיים האנושיים, אבל זה לא הספיק, בכדי שהמצאה גדולה תשנה את המציאות צריך הרבה "המצאות מיקרו" שילוו אותה, כלומר, המצאות שיושבות על ההמצאה הגדולה ומיישמות אותה בעוד תחומי חיים. הדוגמה שמזכירים גם חברי ועדת הפרס היא הבינה המלאכותית, הבינה מלאכותית היא "המצאת מאקרו", אך בשביל שהיא תשפר משמעותית את חיינו יש צורך בהרבה יישומים קטנים, ב"המצאות מיקרו".
האבחנה בין המצאות מאקרו להמצאות מיקרו שייכת לכתיבתו המוקדמת של מוקיר, בשנים לאחר מכן, מוקיר העלה על נס את היכולת לנסח את הידע בצורה ברורה. אפשר לחלק את הידע בעולם לשני סוגים, אומר מוקיר "ידע עקרוני", ו"ידיעת מרשם". ההמצאות בעבר היו מאופיינות בידע מהסוג השני, ידע שדומה למתכונים "תערבב את הצמחים האלו והאלו, ותתן אותם בתדירות כזו וכזו, והחולה יחלים". מהרגע שבו הידע החל להיות מנוסח בצורה עקרונית יותר, באופן שניתן להבנה ולשחזור. כלומר, ממציא התרופה מסוגל לשלב את הידע התיאורטי שלו על תכונות הצמח ועל המחלה, ולהסביר איך זה מרפא. אז החלה דינימקה משמעותית של צמיחה כלכלית. כשהידע הוא מעמיק, ניתן לפתח אותו עוד ועוד, ניתן לבנות על גביו עוד דברים, וגם הוא זוכה לאמינות, מוקיר מזכיר את הרופא איגנץ זמלוויס בן המאה ה-19, שגילה כי אם רוחצים ידיים בחומר מחטא אז תמותת היולדות יורדת, אבל התגלית שלו לא התקבלה בזמנו, והוא זכה להרבה כינויי גנאי, בדרך כלל מביאים את הסיפור הזה כדוגמה לכך שלפעמים מזלזלים בתגליות מדעיות נכונות, אך למעשה, איגנץ לא היה מסוגל להסביר את התגלית שלו, מכיוון שקיומם של החיידקים לא היה ידוע, אם היתה לו יכולת להסביר את הידע היישומי שהוא גילה (שטיפת ידיים) ניתן להעריך שהתגלית שלו היתה מתקבלת במהירות גבוהה יותר.
השינוי באופן שבו אנו צוברים את הידע, לא עוד מתכונים, אלא ידע עקרוני שניתן לשחזור, הוא גם חלק רציני בהתמודדות עם סוגיה אחרת שמוקיר עוסק בה, והוא השאלה איך מתגברים על ההתנגדות לחדשנות, לאורך כל הדורות היו שהתנגדו להטמעה של טכנולוגיות חדשות, אנו מכירים את זה אפילו כיום, גם כיום יש התנגדות לשימוש בטכנולוגיות מסוימות, למרות שכולנו יודעים שהטכנולוגיה יכולה לשפר את החיים שלנו. הסיבה היא שבכל טכנולוגיה חדשה יש גורמים שמפסידים, בעלי הסוסים מפסידים מכניסת המכוניות, ועיתונאים מפסידים מכניסת בינה מלאכותית. מוקיר הצביע על כך שברגע שהטכנולוגיה מבוססת על ידע מובן יותר, אז קשה יותר להתנגד לטכנולוגיה, אבל הוא גם מצביע על חשיבותם של מוסדות חדשים ועממיים – דוגמת הפרלמנט הבריטי במאה ה-19 - שלא מאפשרים לקבוצות לחץ ישנות להתנגד לכל שינוי.
שיטות המחקר של מוקיר הן מגוונות וכוללות עיסוק בממצאים היסטוריים רבים וגם בסדרות נתונים גדולות, אבל הדבר החשוב ביותר שמוקיר גילה הוא שהסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל הטבע, והאופן שבו אנו מספרים לעצמנו את התגליות על המציאות הם אולי הדבר החשוב ביותר בשביל להבטיח צמיחה כלכלית עקבית. התובנות העיקריות שמוקיר מנה לאורך השנים, זו התפיסה של הידע כמשהו מצטבר, ולא כגילוי חד פעמי, התפיסה שיש צורך לשלב כל העת בין ידע יישומי לבין ידע תיאורטי עמוק ("מתנתה של האלה אתנה" כפי שכינה זאת מוקיר), פתיחות לשינוי ולרעיונות שונים וחדשים, תפיסה שהידע שלנו יכול לשפר את חיינו. אחת ההשלכות של הסיפור של מוקיר היא ש"הצמיחה הכלכלית העקבית" איננה מובנת מאליה, ועלינו כל העת לוודא שאנחנו נלחמים עם סיפורים וכוחות שמבקשים לפגום באוירה המעודד צמיחה כלכלית. לו יהי.
