הצלת מזון היא החלטה כלכלית, לא פעולה חברתית
במשך שנים דובר בישראל על הצלת מזון בשפה של צדקה. מתנדבים, תרומות, כוונות טובות והכרת תודה. זה היה נוח, זה היה חשוב וזה גם היה שגוי. המסגור הזה אינו רק מיושן אלא מטעה, משום שהוא מצמצם תופעה מערכתית עמוקה לשאלה של פעולות וולונטריות.
ארגונים כמו לקט ישראל שובצו באותה משבצת של ארגוני רווחה, כמי שמטרתם להקל על מצוקות נקודתיות. בפועל, הצלת מזון בעשור הנוכחי נמצאת בלב מערכת היחסים שבין כלכלה, בריאות הציבור, סביבה וחוסן חברתי. כשהצלת מזון נתפסת כפילנתרופיה, היא נשענת על רצון טוב במקום על תכנון, רגולציה ותקצוב.
ישראל כבר הוכיחה בעבר שכאשר הממשלה מחליטה לקחת אחריות על כשל מערכתי היא יודעת לפתור אותו. כך היה במשק המים, במשך למעלה משני עשורים התמודדה המדינה עם בצורות, קיצוצים ופתרונות חלקיים. רק בסוף שנות ה־90, לאחר משבר מים חריף, התקבלה החלטה אסטרטגית והיא שהתפלת מים אינה פיילוט קטן אלא תשתית לאומית - התקבלה החלטה וגם בוצעה.
כך היה גם בנושא פרחי הבר שכולנו זוכרים. קטיף נרחב איים להכחיד מינים שלמים, במקום להסתפק באכיפה, המדינה בחרה במהלך חינוכי רחב היקף, ששינה נורמות התנהגות מגיל צעיר. בתוך שנים ספורות הבעיה נפתרה כמעט לחלוטין – התקבלה החלטה ובוצעה. המכנה המשותף ברור והוא, כאשר ישנה הכרה בכשל מערכתי, כשהפוטנציאל והיתרונות ברורים, לקיחת אחריות ממשלתית ויישום עקבי של מדיניות משנה מציאות.
השנתיים האחרונות מחדדות עד כמה הכשל בתחום המזון דומה. ישראל מתמודדת עם יוקר מחיה עולה ומתמשך, חוסר יציבות ביטחונית וכלכלית, שיבושים בשרשראות האספקה והעמקה של חוסר הביטחון התזונתי. בתוך כך, 40% מהמזון המיוצר בישראל מושלך לפח, בעוד מאות אלפי משקי בית מתקשים להשיג מזון מזין, טרי וסדיר. זו אינה רק בעיה מוסרית. זו בעיה של מדיניות. מערכת שמייצרת עודפים עצומים מצד אחד ומחסור עמוק מצד שני היא מערכת שאינה מתפקדת ביעילות.
הפער הזה עמד גם במרכז השיח שהתנהל לאחרונה במסגרת שולחן עגול של "כלכליסט" בוועידת התחזיות, בהשתתפות קובעי מדיניות, כלכלנים, חקלאים ונציגי תעשייה. הדיון עסק בשאלה מדוע הצלת מזון, על אף ההכרה בכדאיות, בתרומתה הכלכלית, הבריאותית והסביבתית המוכחת, עדיין נשענת בעיקר על יוזמות וולונטריות. שוב עלה הכשל שנוצר כאשר אין גורם ממשלתי אחד שלוקח אחריות כוללת על התחום אלא משרדים שמעבירים את האחריות מאחד לשני. לחקלאי, ליצרן או לקמעונאי לעיתים פשוט יותר לזרוק מאשר להעביר. זה לא נובע מחוסר אכפתיות, אלא ממבנה שוק ורגולציה עתיקה שלא עודכנו למציאות הנוכחית.
כאן נדרש שינוי תפיסתי. הצלת מזון אינה הוצאה חברתית אלא החלטה כלכלית רציונלית. בזבוז מזון עולה למשק הישראלי עשרות מיליארדי שקלים בשנה, באובדן תוצרת, בעלויות פינוי ובהשלכות בריאותיות וסביבתיות. ניתוב עודפי מזון ראויים למאכל מפחית לחץ על מערכות הרווחה, הבריאות והפסולת. זו לא נדיבות זו יעילות מערכתית. מעבר לכך, הצלת מזון היא גם סוגיה של בריאות הציבור והסביבה. חוסר ביטחון תזונתי פוגע באיכות התזונה ומייצר מחיר בריאותי ארוך טווח וכבד למערכת, ובמקביל בזבוז מזון גורר פליטות, בזבוז מים ואובדן משאבים יקרים.
כאן אולי מתחיל השינוי. בשנים האחרונות גוברת ההבנה שביטחון מזון אינו עניין של רווחה בלבד, אלא מרכיב מרכזי בחוסן הכלכלי והחברתי של ישראל. קיימים היום גופים ממשלתיים ותוכניות על הנייר שאינן מתוקצבות, אך השאלה האמיתית היא האם המדינה תבחר לקחת אחריות גם על תחום הצלת המזון, כפי שעשתה בעבר במשברים לאומיים אחרים או שתמשיך להסתמך על רצון טוב.
גידי כרוך הוא מנכ"ל לקט ישראל
