ישראל חוגגת 78
משבר הבשלות של החברה הישראלית
אחת הדרכים לנתח את השסעים בחברה הישראלית, למשל בין דתיים לחילונים, היא באמצעות מבט פסיכולוגי. לפי ניתוח כזה, מערכת היחסים שלנו - של כל השבטים הישראליים - תקועה בשלב הילדי. על כולם להבין שהם כבר אינם הילד היחיד בבית
על השסעים והקרע בתוך החברה הישראלית אפשר לחשוב בדרכים רבות. אפשר לתאר את המאבק בין החרדים לחילונים כמאבק דתי, את המאבק בין הציונות הדתית לבין החילונים כמאבק פוליטי, ובין החרדים ליתר הקבוצות כמאבק כלכלי. אבל אולי הדרך הנכונה לנתח את השסעים בחברה הישראלית היא באמצעות התבוננות התפתחותית. אז נגלה שגם כאשר מדינת ישראל חוגגת 78 שנים, מערכת היחסים של השבטים הישראליים עוד תקועה בשלב הילדי.
התקשרות נמנעת
והבחירה בריחוק מהמדינה
אם מתבוננים על החרדים והערבים, קל לראות שהם שומרים דרך קבע על ריחוק רגשי מהמדינה. החשש המוצדק שלהם הוא שהאם – המדינה החילונית/יהודית – תבלע ותאיין את החרדיות והערביות. היחסים של שני השבטים האלה עם המדינה הם של "התקשרות נמנעת" (Avoidant Attachment). זה דפוס התקשרות לא בטוח, והניתוק הרגשי הוא הדרך שלהם לשרוד.
החרדים מעמידים פנים, בעיקר כלפי עצמם (את האחרים זה לא משכנע), שהם אינם זקוקים למדינה. כל קריאה של המדינה לשילובם נתפסת בעיניהם כניסיון לפגוע בעצמאותם. הם חוששים מאינטימיות ומשיתוף הציבור והכנסת במשברים הפנימיים שלהם. מי שמקשיב, למשל, להתבטאויות של החרדים בכנסת סביב הגיוס, יתקשה לשמוע התבטאויות כנות המשתפות את הספקות שיש להם בתוך הקהילה פנימה, וגם לא את הקשיים עם העוני או עם הנוער שלא מוצא את עצמו בישיבות. מצד שני, החרדי אינו מצפה מהמדינה לדבר: הוא אינו מודה לה כשהיא נותנת, וגם לא מתאכזב או נפגע כשהיא לא נותנת. במקרה כזה הוא פשוט מנסה לקחת שוב.
במערכת היחסים הזו יש משהו מפתה, משום שהוא מאפשר לכאורה לעבוד עם החרדים: היחס שלהם למדינה הוא פרגמטי ופרקטי, ואין להם מעורבות רגשית עמוקה בשאלות של חוץ, ביטחון, כלכלה וחברה. סרבנותם להבין ולקבל את התלות שלהם במדינה היא סרבנות עמוקה – האמירה “נמות ולא נתגייס” לא נולדה בשנה האחרונה ובמידת החשיבות שהם מייחסים להוראות ולנהלים שקבעה המדינה ניתן היה להבחין בדריסתם ברגל גסה בזמן הקורונה. וכשהחשיבה היא תועלתנית אבל גם קרה ועניינית, הם הופכים לשותפים פוליטיים נוחים.
התקשרות חרדה
והמאבק על זהות ושליטה
אלא שלאורך זמן זה לא עובד, בוודאי לא במדינה עם אתגרים ביטחוניים וכלכליים גדולים. הנתק הזה יוצר מובלעת תרבותית שמשמרת נורמות שבסופו של דבר פוגעות בכלל האזרחים. שלוש השנים האחרונות, שבהן החרדים החזיקו בעמדות כוח שמשפיעות על כל הציבור, אך המשיכו לראות את המציאות מנקודת המבט המגזרית רק הוכיחו את הסכנה שטמונה בהימנעות הזו.
מערכת היחסים של המגזר הציוני־דתי עם המדינה סוערת במיוחד. הם חיים כל העת בפחד שהאם־המדינה תעזוב אותם, וזקוקים שוב ושוב לאישורה שהם הילדים המועדפים. הם מפרשים כל עזיבה כבגידה, וכחשש שהאם לא תחזור. ואם המדינה לא מממשת את החזון שלהם – היא בוגדת בייעודה. את יחסי ההתקשרות שלהם עם המדינה ניתן לראות כהתקשרות חרדה ואמביוולנטית (Anxious-Ambivalent Attachment).
כך, את תוכנית ההתנתקות הם לא פירשו כהחלטה מדינית שגויה וכואבת, אלא כיריקה בפנים. גם כיום, כל החלטה שלטונית שאינה לרוחם (פסיקת בג"ץ או נורמה צבאית) נתפסת כדרמטית, הוכחה שהמדינה אינה מחויבת להם. הם נעים בין תחושת נחיתות כלפי השמאל הציוני שהקים את המדינה והחרדים שהקימו את עולם התורה לאחר השואה, לבין תחושת עליונות על שני המגזרים הללו גם יחד. הסערות בציונות הדתית הצליחו להעמיד מנהיגים שמפחידים מאוד את החילונים (סמוטריץ' ובן גביר) וגם מרגיעים אותם (נפתלי בנט). קיימת שם ציפייה כבושה שהמדינה תהיה תמיד בקו שלהם – אחרת היא סוטה מייעודה.
סמוטריץ' אוהב לומר "אנחנו המגזר הכי לא מגזרי שיש", ולכן מתן תקציבים למגזר הציוני־דתי הוא כביכול מתן לכולם. במילים אחרות: אנחנו הילד היחיד – והאהוב ביותר. זו עמדה מורכבת, משום שבמשך שנים הם לא היו כאלה; הם היו הילד השולי. לכן לציונות הדתית יש יכולת להעז פנים יותר מהחרדים. הם מרגישים שהשקפת העולם שלהם – תהיה אשר תהיה – היא ברירת המחדל המדינתית. לכן, למשל, ראש שב"כ שמגיע מרקע אחר יכול בתוך ימים ספורים לסמן טריטוריה באמצעות השלטת תפיסת עולמו. כשהם מבקשים תוספת תקציבית לישיבות ההסדר, הם עושים זאת לא מתוך תחושה של "תנו גם לנו את חלקנו", אלא מתוך גישה של "קודם כול נותנים לנו, הילד הטוב, את מה שאנחנו צריכים ורוצים – ואחר כך נראה". כששר האוצר נדרש למנות בכירים תחת משרדו הוא התקשה לאתר מועמדים שאינם חובשי כיפה, מבחינתו, המדינה היא שלהם. כשהילד החרדי הגיע לשלטון, הוא ציפה למיזוג מלא של המדינה־האם עם רצונותיו ושאיפותיו. הדבר יצר כאוס אצל הזרמים האחרים בחברה, ובעיקר אצל החילונים.
התקשרות לא מאורגנת
והמשבר החילוני מול המדינה
החילונים היו בשלב שתיאורטיקנים פסיכולוגיים כינו "אשליית האומניפוטנטיות" – אשליה של כל־יכולות, של הילד היחיד בבית. המדינה־האם התאימה כל כך לחילונים, שהם אפילו לא שמו לב לקיומה. סיפר לי פעם גורם דתי שהיה במשא ומתן הקואליציוני של יש עתיד בשנת 2013: "אלה היו אנשים שלא ידעו מה זו צורת מטבע; הם לא ידעו מה לבקש". המערכת נבנתה באופן עמוק להתאים לצרכיו ולערכיו של החילוני – והוא כלל לא היה מודע לכך.
בשנים האחרונות האשליה הזו התנפצה, במיוחד סביב יוזמות החקיקה של 2023. כשהאשליה מתנפצת, כשהתינוק מבין שיש מציאות שהוא אינו שולט בה – הוא ניצב מול חרדה קיומית: חרדה מהיעלמות, חרדה מאי־הישרדות. זו חרדה שמתארת היטב את החוויה החילונית סביב 2023. גם כיום אנו רואים שחילונים רבים מתקשים להעלות על הדעת שימשיכו לחיות כאן אם נתניהו ישוב לשלטון. במונחים של תיאוריית ההתקשרות מדובר בהתקשרות לא־מאורגנת (Disorganized Attachment). המדינה, שאמורה הייתה להיות מקור ביטחון טבעי, הופכת למקור איום ופחד. התינוק נכנס למשבר: הוא רוצה להתקרב למדינה כדי לקבל נחמה – אך גם נרתע ממנה, משום שהיא עצמה מקור האיום.
כל דפוסי ההתקשרות הללו אינם בוגרים. על כולנו להתבגר. בגרות אינה מצב שבו אין קונפליקטים או כעסים – אלא להפך: בגרות היא היכולת להכיל קונפליקט, לא לברוח ממנו, ולנהל אותו מבלי לחשוב שהכל יישבר. עלינו להיות בוגרים פוליטית: להיות מסוגלים למחות בזעם נגד הממשלה כשמשהו נראה לנו שגוי, ובמקביל להיות מסוגלים לאהוב את המדינה (או לפחות – להיקשר אליה).
מה זה אומר מבחינה פרקטית? הדרך של הציונות הדתית לבגרות היא לפתח תפיסה של נפרדות. המדינה אינה הכלי היחיד להגשמת שאיפות רוחניות ולאומיות. כשהמדינה קיבלה החלטה על ההתנתקות זו לא הייתה החלטה "נגדכם", אלא החלטה שבעיניכם שגויה. העובדה שיש מוקדי כוח שאינם מסכימים איתכם אינה סוף העולם. גם כיום כשיש נוכחות רחבה של בני הציונות הדתית במוקדי הכוח – תחושת חוסר הסיפוק נמשכת, משום שהמדינה והזהות אינם חופפים לחלוטין.
החילונים הליברליים צריכים להשלים עם העובדה שהם כבר אינם הילד היחיד בבית. הדמוגרפיה השתנתה, והערכים שישפיעו על התקציב ועל מערכת המשפט יהיו שונים מבעבר. הם יצטרכו ללמוד "צורת מטבע", להיכנס לאזרחות פעילה, לייצר בריתות, ולמצוא דרכים לשמור על מה שחשוב להם.
והחרדים יצטרכו לקחת סיכון ולהתקרב. להבין שיהיה קשה להמשיך לקבל הגנה ותקציבים מהמדינה אם הם אינם נוכחים בה באמת, ולא מוכנים להיות חלק ממנה. זהו סיכון דתי וגם רגשי, אך בלעדיו לא תיתכן התקדמות. המדינה לעולם לא תהיה אם מושלמת – אך היא יכולה להיות, אם נפעל יחד, "אם טובה דיה".
