סגור
בנימין נתניהו ו דוד זיני
דוד זיני. מחובר לאוכלוסיות שנוטלות את החוק לידיהן (צילום: לע"מ)
פרשנות

האדם הלא נכון במקום הלא נכון: איך משיחיסט יפעל לריסון משיחיסטים?

שני אירועים השבוע חידדו עד כמה דוד זיני אינו כשיר לתפקיד ראש השב"כ: הפרעות בבית המשפט העליון והפרעות בשטחים נגד חיילי צה"ל. כמי שמחזיק בתפיסה משיחית וגם טוען ל"דיקטטורה משפטית", זיני ניתן לזיהוי עם מי שדורס את שלטון החוק  

כרגיל, קצרה ידו של המשפט. לא רק מלהושיע, אלא גם מלטפל בבעיות האמיתית. האלוף דוד זיני לא מתאים לעמוד בראש השב"כ. לא בגלל ניגוד העניינים של הממנה נתניהו, אלא בגלל הפוזיציה המשיחית שהוא אוחז בה. וזה כמובן נשאר מחוץ לדיון המשפטי שמתרכז בשאלות סרק כמו — האם ביבי ימנה את זיני או שר אחר שראש הממשלה יאציל לו את סמכותו. ולמה זיני לא מתאים? כי מי שאמונתו ותפיסת עולמו התעצבה בין מורי הלכה כמו הרבנים טאו ומאזוז לא יכול בהגדרה להוביל גוף כמו השב"כ. במיוחד לא אל מול שתיים ממשימותיו העיקריות: שמירת "סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו" (סעיף 7 לחוק השב"כ) ומאבק בהשתוללות המחבלים היהודים בשטחים, שפוגעים לא רק בפלסטינים אלא גם בחיילי צה"ל ובמתקניו.
על "הקושי" הדמוקרטי למדנו מהפרסום בעיתון "הארץ" — התבטאותו של זיני כי "המערכת המשפטית היא דיקטטורה ששולטת בכל המדינה". בכך אימץ ראש השב"כ המיועד את העיקרון המסדר של ההפיכה המשטרית: מערכת המשפט היא ה"דיפ סטייט" שגוזל את המשילות מהעם. ומכאן אך טבעית הביקורת שהעביר זיני על קודמיו, שתפסו את עצמם ככפופים לחוק לפני הכפיפות לראש הממשלה. זיני רואה את עצמו כפוף קודם כל לראש הממשלה, וזו הסיבה למחויבותו העמוקה של נתניהו למינויו בכל מחיר.
על הקושי השני אין צורך להכביר מילים. הפורעים היהודים בשטחים הם משיחיסטים־על־מלא. הם חולקים עם ראש השב"כ המיועד את הפוזיציה הרוחנית שלו. האם במציאות הזו ניתן לצפות ממנו שיפעל מולם במלוא הנחישות המתבקשת? האם הוא באמת מבין את גודל הסכנה שנשקפת מהם לדמוקרטיה הישראלית?
טענת זיני לדיקטטורה משפטית ופרעות המשיחיסטים בשטחים הם שני סימני השאלה שחגים מעל ראשו. ושניהם נפגשו השבוע בשני מוקדים — בפרעות בבית המשפט העליון ובחיילי צה"ל. זיני מחובר לשתי האוכלוסיות שחוללו את שניהם - תומכי מינויו שהגיעו לפוצץ את הדיון בעליון ותומכי אמונתו שהגיעו לפוצץ לחיילים את הצורה.
כבר במהלך הדיון שלשום סימנו השופטים את הדרך להחלטה שפרסמו בסופה: "אנו תקווה כי יימצא פתרון מוסכם, שיהיה בו כדי לייתר את ההכרעה בעתירות דנן". אפילו הנשיא יצחק עמית, ה"ליברלי" בשופטי ההרכב, הביע תקווה לכך ש"שערי הפרקטיקה טרם ננעלו". מובן שהשופטים ה"שמרנים" היו נוקבים ממנו. אלכס שטיין אימץ את עליונות החוק על פני ניגוד העניינים, והשופטת גילה כנפי־שטייניץ ביקרה את היועצת המשפטית, ששללה סמכות מינוי חשובה של רה"מ בלי להתעמק בתכלית חוק השב"כ ובלי להציע חלופות פוגעניות פחות.
היועצת הגיעה לדיון מצוידת בשני כלים כבדים: הראשון, עוצמת ניגוד העניינים של נתניהו במינוי; ניגוד עניינים שעבר מהתיאוריה לפרקטיקה, מהיתכנות למעשים. נתניהו קשר את עצמו לחקירות, הודיע שהן פייק ורדיפה, ועכשיו הוא מפטר וממנה את האחראי; השני, פסק הדין בפיטורי רונן בר הוא תמונת הראי למינוי זיני. ממנו אמור להיגזר המתווה למינוי, אלא שנתניהו בעט ברגל גסה בשניהם — גם בפסק הדין וגם במתווה היועמ"שית.
הרכב השופטים טרף את הציפיות וסלל את נתיב הפשרה המסתמנת. זה כבר לא ההרכב שמבטיח ליועצת רוב "ליברלי" (עמית וברק־ארז מול סולברג). בבג"ץ פיטורי בר היה קל יותר לכתוב פסק דין, כי בר ממילא הודיע על פרישה, וניגוד העניינים לא פגש יישום קונקרטי. עכשיו ההתנגשות החזיתית בלתי נמנעת. נתניהו מוביל אליה בכוונת מכוון, בהכרזת מלחמה גלויה על היועצת כשברקע הוא ינסה לקדם את פיטוריה. ודווקא עכשיו מסתמן שבג"ץ שולח אותה להתפשר. למה, ומה זה אומר?
האפשרויות הן כדלקמן. ראשית, השופטים מורתעים; שנית, השופטים השמרנים אוחזים בנקודת איזון שונה בין החוק והביטחון לבין ניגוד העניינים; אפשרות שלישית היא שהפעם זכה ראש הממשלה לייצוג משפטי איכותי שיזיז את השופטים מעמדת היועצת לכיוונו. וזה מוביל לכמה נקודות דמיון בין בג"ץ זיני לתיקי האלפים. בשני המקרים, ולדיראון עולם, החלו הדיונים במופעי אימים. אז, ביום פתיחת משפטו הפלילי התקבצו סביב נתניהו שריו כדי לתמוך בנאום הטינוף וההפחדה שנשא נגד הפרקליטות. שלשום התקהלו באולם תומכיו שאיימו לפוצץ את הדיון. בשני המקרים, כשנדמו קולות המלחמה והחלו להישמע הטיעונים המשפטיים, השתנתה התמונה. עורכי הדין בעז בן־צור וז'ק חן כרסמו בעבירת השוחד, ושלשום כרסמו עורכי הדין איתמר מירון ומיכאל ראבילו בעוצמת ניגוד העניינים שנועדה לשלול את יכולת המינוי של נתניהו. נקודת דמיון נוספת היא של השופטים המורתעים, שמחפשים נתיבי פשרה וקשב לצדדים. בכל מקרה, שום גילויי הגינות, ניטרליות ומקצועיות של השופטים כלפי נתניהו לא תקנה להם חסינות מהרעל והרפש מצד שריו ושופרותיו.