פרשנות
השתמטות או מלחמת קודש: העמדות המסוכנות של החרדים והכהניסטים על הגיוס
החרדים והכהניסטים מציגים שתי עמדות סותרות בנוגע לסוגיית הגיוס לצבא. הבעיה הגדולה היא ששתיהן מהוות סכנה גדולה למדינה ולדמוקרטיה
היהדות הדתית מיוצגת בפוליטיקה ובכנסת באמצעות שני קטבים מובהקים ביחסם לצבא ולגיוס; קטבים שנקרעים בין תפיסת השירות הצבאי כמשימה קדושה להגשמת היהדות לבין תפיסת הגיוס כסכנה מיידית לקיומה של אותה היהדות. הציונות הדתית, שכוללת את הכהניזם ונעם הגזעניות, רואה בשירות כלי חיוני במימוש השליחות שהטיל הקב״ה על עמו; שליחות שכוללת את חזון ארץ ישראל השלמה, גירוש והשמדת עמלק ואף הקמת בית המקדש. ומולה הקוטב ההפוך, החרדי, שמבדל את עצמו מהצבא והמדינה, שרואה בצבא סכנה מוחשית של אובדן הזהות והמחויבות לאורח החיים הבדלני שלו. לכן המצווה אינה לשרת אלא להשתמט. שתי התפיסות הסותרות האלה מיוצגות בידי רבנים שנראים אותו הדבר ומדברים בשם אותו אלוהים. שניים אוחזים בטלית וכל אחד טוען כולה שלי. נמות ולא נתגייס אל מול נתגייס ונמות למען ארץ ישראל.
הרבנים יחליטו כמה פירורים יזרקו לבקו״ם ולשלמות הקואליציה, ואם נתניהו רוצה להמשיך ולהילחם, שיגייס שוב את אלה המאמינים במלחמות הקודש
חוק ההשתמטות של בועז ביסמוט מנסה לרבע את המעגל באמצעות מתווה נכלולי. מרחיבים את הגדרת החרדים, מסירים סנקציות אישיות, מרמים בזמנים וגם במכסות, וגם מפקידים בידי החתולים החרדים את הפיקוח והבקרה. חוק בשבע שגיאות שתכליתו לגייס את החרדים אבל לא לצבא, אלא חזרה לשורות קואליציית נתניהו.
כל זה מקומם ומרגיז אבל פחות מסוכן מהשלטת קלסתרה וצביונה של הציונות הדתית על הצבא; זרם שמצמיח גם לוחמים מסורים, אבל גם מסירות חמושה לתורה ולרבנים, ולא מסירות בלעדית לממלכתיות שציווה דוד בן־גוריון לצה״ל. בהשפעתם הגוברת של קצינים ומפקדים שצמחו בישיבות הסדר קיצוניות, הופך הצבא בהדרגה מצבא ההגנה לצבא השם, ומלחמת הגנה הופכת למלחמת קודש. פרשת אלאור אזריה הזיזה את המצפן הערכי והמוסרי של הצבא, והשלכותיה הכו בנו בסיפור שדה תימן. ולא מיותר לחזור ולהזכיר — יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, צמח באקלים החינוכי והאידיאולוגי של רבני ההתנחלויות ולא בחסות רבני החרדים.
ממשלת ההפיכה המשטרית מבוססת על שותפות עם שני זרמי היהדות האלה שקרועים בשאלת הגיוס, ואת החשבון הפוליטי כולם מבינים — רבניהם יחליטו כמה פירורים יזרקו לבקו״ם, לדעת הקהל ולשלמות הקואליציה, ואם נתניהו רוצה להמשיך ולהילחם? שיגייס שוב את היהודים מהצד השני, אלה מאמינים במלחמות הקודש.
החרדים מסרבים להצטרף ל״ברית המשרתים״, לברית הדמים ורעות הלוחמים שמתקיימת בטנק שבו לוחמים יחד המתנחל, הקיבוצניק והתל־אביבי. הברית הזו מחויבת אל מול אויב שיש להסיר את הסכנה שנשקפת ממנו. הבעיה היא בתכלית שמעבר לשדה הקרב. כשכל אחד מהאחים לנשק האלה יחזור לביתו הוא ימצא שם בית אחר, חברה אחרת ומדינה אחרת. מדינת הלכה או מדינת הליך מדיני. מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית. והיום יותר מתמיד נטושה מלחמה בין המדינות האלה. לחרדים אין עניין במלחמה הזו, ואין להם עניין להצטרף לא לטנק ולא לברית המשרתים. המלחמה היחידה שמעניינת אותם היא לשגשוג עולם הישיבות והבדלנות.
וישנו מכנה משותף אחד לשתי העמדות ההפוכות שמציבה הדת כלפי הגיוס: שתיהן אנטי־דמוקרטיות בעליל. מהצד החרדי ישנה הפרה בוטה של ערך השוויון, ואילו מהצד השני, רתימת הצבא להשגת יעדים משיחיים קיצוניים שעולים כדי סיכון קיומה של המדינה מנוגדת להסכמה הדמוקרטית הרחבה לגבי המותר והאסור בסיכון חיילים והפעלת הצבא.
