סגור
עירן הלפרין פרופסור דיקן בית הספר ל פסיכולוגיה
פרופ’ עירן הלפרין: "קורטוב אלימות במחאה לא אלימה מקדם את האפשרות להשפעה" (צילום: עמית שעל)

ראיון
פרופ’ עירן הלפרין: "קורטוב אלימות במחאה לא אלימה מקדם את האפשרות להשפעה"

הלפרין חקר את מחאת בלפור ומצא שהמניעים של המפגינים מדי שבוע שונים לגמרי מאשר אלה של המוחים החד־פעמיים. ויש לו גם כמה עצות למחאה אפקטיבית

פרופ’ עירן הלפרין, מומחה לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית מהאוני’ העברית, ערכתם מחקר על מחאת בלפור כדי לבדוק מה גורם לאנשים לצאת שבוע אחר שבוע להפגין. מה מצאתם?
“במחקרים שעוסקים במחאות נשאלות שני סוגים של שאלות עיקריות: הראשונה היא מה מוציא אנשים לרחובות? והשנייה היא מתי מחאות משפיעות? המחקר על מחאת בלפור, של הדוקטורנטית נועה כהן-עייק, עסק יותר בשאלה הראשונה. נעשו הרבה מחקרים בעולם שעוסקים במה מוציא אנשים להפגין ולהשתתף במחאות, אבל נעשה מעט מאוד מחקר על מה גורם לאנשים להפגין כל שבוע, באופן קבוע. כשמדובר בהפגנה חד פעמית - התשובה היא יחסית ברורה במחקר, ואלה 4 גורמים: הזדהות עם המטרה, כעס, אמונה שהמחאה היא על משהו מוסרי ואמונה שיש למחאה יכולת להשפיע. אלה מחקרים שנעשו גם בעולם וגם בישראל. מה שבאנו לחקור בהקשר של מחאת בלפור הוא מה מוביל אנשים רגילים לגמרי, לא בהכרח אקטיביסטים, לצאת כל שבוע ולהפגין. בדקנו האם זה אותם גורמים כמו יציאה למחאה חד-פעמית”.
פרופ’ עירן הלפרין (47)
בעל דוקטורט מאוניברסיטת חיפה ופוסט דוקטורט מאוניברסיטת סטנפורד
כיום במחלקה לפסיכולוגיה ומרכז אקורד באוניברסיטה העברית
מומחה לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית

איך זה התבצע?
“דגמנו קבוצה מעל 400 איש שהפגינו בבלפור, וחזרנו אליהם כל שבוע כדי לבדוק אם הם עדיין מפגינים. הבחנו בין אנשים שהתייאשו לבין אלה שממשיכים לבוא כל שבוע. הממצא המרכזי היה שזה לחלוטין לא אותם 4 גורמים כמו שביציאה להפגנה חד-פעמית, אלא בעיקר פרמטרים של תחושה של מומנטום: האם לאורך זמן אנחנו מתקרבים למטרה או מתרחקים? האם באים יותר אנשים או פחות? רק אנשים שהאמינו שהמומנטום איתם - המשיכו להגיע כל שבוע, אנשים שהרגישו שהכוח מתגבר. אנשים שאומרים לעצמם: ‘אנחנו מרגישים שהשקענו כבר המון ואי אפשר לעצור עכשיו’. זה קשור לזמן ומומנטום, וזה קצת מזכיר את המחאות שמתגבשות בימים אלה (נגד המהפכה המשפטית – נ”ב)”.
אז אם יגיעו השבוע פחות מפגינים לת”א, המחאות יתחילו להיחלש?
“לא, זה לא בהכרח קשור רק למספר המפגינים הכמותי, אלא אם המפגינים מרגישים שהמחאה מתקדמת. כך, למשל, אם ראש הממשלה מכנס מסיבות עיתונאים ואומר שאין פגיעה כלכלית, המפגינים רואים בזה הצלחה. זה לא רק שאלה כמותית של מפגינים, אלא מה המומנטום שלי מייצר”.
אם ניקח את התובנה הזאת למחאות הנוכחיות, עד מתי אנשים ייצאו להפגין שבוע אחר שבוע?
“ככל שהם יאמינו שהם מתקדמים. מחאה מתקדמת כשאנשים מרגישים כל שבוע שהם מתקדמים, וככל שיהיו יותר גירויים מכעיסים בעולם – כך המחאה תתגבר. הדלק הזה שמוציא אנשים, הכעס הזה. ככל שיהיה דיבור כזה בשיח הציבורי, שמייצר את הכעס, יותר יפגינו”.
הכלי הזה, שהוא מחאה, יכול להישחק? יש דבר כזה יותר מדי הפגנות?
“ברמת המאקרו – ככל שאזרחים יראו יותר מחאות שלא מצליחות, הכלי יישחק משמעותית. יש משהו מאוד חזק לאכזבה וכישלון. אם אנשים שיוצאים לרחובות בכל ערב ושום דבר לא משתנה, זה יכול להיות מדכא. יש מחקרים במקומות אחרים, לא בישראל, שדווקא מצבים כאלה מייצרים קרקע פוריה למחאה אלימה יותר. ברמת המיקרו – גם במחקר הזה של נועה על בלפור, אחד הפקטורים שהפחיתו את המוטיבציה של אנשים, היא תחושה של שחיקה. אלה שיצאו כל ערב מהבית ובסוף לא הרגישו שהצליחו. ממצא מעניין במחקר של מחאת בלפור הראה כי האנשים שחוו שחיקה בעקבות ההשתתפות במחאות, הם לא בהכרח אותם אנשים שדיווחו שההשתתפות בהפגנות גבתה מהם את ההשקעה והמאמץ הגבוהים ביותר. בעוד שהמפגינים שהעידו כי חוו שחיקה נטו יותר לנשור מהמחאה, אלו שדיווחו כי השקיעו מאמצים רבים נטו להתמיד בנוכחותם לאורך זמן”.
למי יש יכולת להיות יותר אפקטיבית - מחאה חד-פעמית או ארוכת טווח, שבוע אחר שבוע?
“בסוג המחקר שאני עושה זה כמעט בלתי אפשרי להסיק זאת. במחקר ניסויי – צריך לחקור את מה שקורה מסביבנו כרגע. אנחנו כן יודעים להשוות בין סוגים שונים של מחאה לגבי פוטנציאל השפעה על דעת הקהל: מה צריך להיות כדי שמחאה תצליח? כדי שאנשים יעשו שינוי?
במחקר שעשינו והתחיל בארה”ב, חילקנו את המחאות לשלוש קבוצות: מחאה מסורתית, מחאה אלימה ומחאה שהיא באמצע – היא לא נורמטיבית ולא אלימה, אבל כן כוללת למשל חסימות כבישים או שבירות חפצים. מצאנו שהמחאות האפקטיביות ביותר הן המחאות הלא נורמטיביות והלא אלימות – אלה שהן באמצע. ממצא אחד שעשינו התייחס למחאות ה-Black live matters – קורטוב קטן של אלימות בתוך מחאה שהיא לא אלימה – מקדם את האפשרות להשפעה שלה. כלומר, מחאה אלימה לא אפקטיבית, אבל קצת אלימה - כן. כשמחאה לא מייצרת הפרעה אמיתית, לא מתייחסים אליה”.
איך אתה תופס את המשך המחאה הנוכחית בישראל?
“היא כן מחאה מסורתית, אבל כן יש לה כמה אלמנטים שמייצרים דיסרפשיין (שיבוש) משמעותי. אחד מהם הוא הכמות: כמות המשתתפים מאוד גדולה ויהיה קשה לאנשים להמשיך לנהל ככה מדינה כשהיא מתקיימת. השני הוא שהמחאה מתכתבת עם פקטורים בעולם האקדמיה והכלכלה – שמייצרים תחושה אמיתית של הפרעה לחיים האמיתיים”.
איך היית מאפיין אותה?
“המחאה בעצם לא קורית כרגע רק במוצאי שבת בתל אביב. היא יומיומית. כל יום יוצאים מכתבים, אנשים מדברים על שביתות. הניסיון הוא - ובצדק למי שרוצה לייצר שינוי, בלי קשר לעמדה פוליטית – לגרום לאנשים להבין שאי אפשר להמשיך בלי לייצר שינוי לכיוון המחאה. החוכמה היא לעשות את זה בלי לשבור את הכלים. המחקרים אומרים שמצד אחד צריך להיות למחאה אפקט של הפרעה גדולה – ומצד שני לתת את התחושה שאנחנו רוצים לייצר שיפור, לא להחריב את המדינה. זה מסר מאוד משמעותי שצריך לעבור למי שרוצה להצליח”.
מה הוביל אותך לנסות לחקור מחאות?
“אני חוקר באופן כללי תהליכים של שינוי, איך אנחנו מייצרים שינוי, איך יוצרים חברה סובלנית יותר ושוויונית יותר, מה ‘תוקע’ אותנו בדרך לשם, מתי שינוי כן מתקיים. מחאות זה מנוע מאוד משמעותי להניע שינוי, ואני גם חושב שזו תופעה מאוד מעניינת דווקא בגלל שמה שאנחנו רוב הזמן – הדיפולט של רוב בני האדם הוא להתלונן ולקטר על המערכת, ולא באמת לקום מהספה לעשות משהו. התופעה בישראל בשנים האחרונות היא בסוף חריגה- אחוז האנשים בעולם, וגם בישראל, שמוחים הוא מאוד נמוך”.
איכשהוא זה מרגיש אחרת. שאנחנו בישראל לא קמים כמו באירופה למחות נגד עוולות.
“בהפגנה יש שני אלמנטים משמעותיים: הראשון הוא שלרוב, התחושה היא שהתרומה היחסית שלך לכמה ההפגנה תצליח – היא ממש נמוכה. והשני הוא העובדה שזו כן פעולה שיש לה מחיר – צריך לארגן ביייביסיטר, למצוא חניה, להגיע לת”א. ולכן הסיטואציה בישראל היא כ”כ חריגה”.
אנשים לוקחים בחשבון גם מחיר אישי, כמו למשל: אם אצא להפגין ישייכו אותי למחנה השמאל?
“יש גם רווחים וגם מחירים, ואת שניהם צריך לקחת בחשבון. בצד התועלות יש משמעות פסיכולוגית גדולה ל’תחושת המשמעות’. הנה אני עושה משהו שבאמת מקדם את מה שאני מאמין בו – ברוב החיים שלנו אנחנו מחפשים את זה ולא תמיד מוצאים. הדבר השני הוא התחושה של להיות חלק ממשהו גדול – אני חלק מקבוצת אנשים שעושה משהו משמעותי. יש לזה כוח פסיכולוגי. מהצד השני, יש 3 אלמנטים שהם כביכול נגד המחאה: יכול להיות לה מחיר ציבורי, חברתי, זה עלול להיות לא פשוט לגבי להשתייך לקבוצה הזאת כשיש נורמות החברתיות האלה. דבר נוסף הוא אלמנט הכישלון – הרוב המכריע של המחאות לא מצליחות. להשקיע בפעולה שלרוב נכשלת זו פעולה לא פשוטה. והדבר השלישי והאחרון – הוא שעבור קבוצת מיעוט מסוימות, למחאה יכול להיות גם מחיר פיזי. קבוצות שחורים, קבוצות ערבים-פלסטינים, למשל, יש בהן אנשים שיכולים לשלם על כך בחייהם, או לחטוף מכות. הרוב - לא משנה אם הוא ימין או שמאל – הוא בטוח יותר בבואו להפגין”.
המחאה החברתית של 2011 היוותה גורם חיובי לגיבוש המחאות הפוליטיות של השנים האחרונות? כי ראינו שיש כוח?
“כן, ואני חושב שלישראלים יש לא מעט דוגמאות שהם מגדירים כמחאות עם אפקט חיובי – ארבע אימהות והיציאה מלבנון, החזרת גלעד שליט, מחאת הקוטג’ ומחאת בלפור – לכל אלה, שהתרחשו כולן בטווח של 20 שנה, היה הד משמעותי. כל אחת מהמחאות הללו היתה מאוד מרכזית בנקודת הזמן שלה. גם אם עוד 100 מחאות נכשלו באותה נקודת זמן, הדוגמאות האלה מייצרות אמונה בסיסית שאתה יכול להצליח באמצעות מחאה”.
יש משהו שמבדל את הישראלי בהקשר הזה? הופך אותו למפגין מוצלח יותר?
“אין לי בסיס אמפירי לזה אבל כשרציתי להסביר לקולגות אמריקאיות מה זה אומר 100 אלף איש בת”א, אז ההקבלה במונחים אמריקאיים היא שיוצאים מיליוני אנשים לרחוב. אלמנט נוסף הוא שבגלל השירות הצבאי אנשים הרבה יותר מעורבים בנעשה במדינה. אלמנט אחרון הוא בגלל ההיסטוריה המיוחדת שלנו, גם הרחוקה וגם הקרובה - אנשים מרגישים שיש להם יותר רצון להגן על המדינה, יש להם תחושת מחויבות. גדלנו וחונכו לשמור על מדינה שהיא סופר קריטית לקיום שלנו”.