התנשאות, מניפולציות ורטוריקה מפלגת: מאחורי נאום הבלהות של שר האוצר
מיצירת "אנחנו והם" בתחילת הנאום, דרך ציטוטים מעוותים של יריבים ועד לתפיסת מציאות לקויה – שר האוצר נשא נאום עם אישור התקציב ל־2026, שבו השתקפו חלק גדול מהרעות החולות של הקדנציה שלו באוצר. כך קרה, למשל, שתקציב הביטחון המנופח והורדות המסים הוזכרו דווקא כברכה גדולה
אמש אושר תקציב 2026 במליאת הכנסת. כדרכם של שרי אוצר שמגישים תקציב לכנסת, הגיע שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לכנסת לשווק את תקציב 2026. נאום השיווק של סמוטריץ' כולל הצגה של מידע חלקי, רטוריקה מפלגת בזמן מלחמה, התנשאות ושימוש מניפולטיבי בנתונים. ובעיקר, נאום השיווק של סמוטריץ' משקף תפיסת מציאות לקויה וחסרה, הסיפור הגדול שסמוטריץ' מספר לעצמו על ממשלתו ועל תפקודו כשר אוצר מתעלם משתי החלטות המאקרו הגדולות ביותר של הממשלה הנוכחית: שיסוי רכיבי החברה הישראלית זו בזו בעוצמה במהלך 2023, והבחירה להאריך את מלחמת חרבות ברזל ככל שניתן ללא תוכנית אסטרטגית ובלא להנמיך את המתח החברתי בתוך ישראל. להלן חלקים נבחרים מהנאום, והפערים בינם לבין המציאות:
"בניגוד מוחלט לכל התחזיות ונבואות הזעם של השמאל, הפרשנים והכלכלנים, מטעם עצמם, הכלכלה הישראלית לא קרסה, היא התחזקה. הדבר היחיד שקרס. הוא ההפחדות של השמאל".
סמוטריץ' בוחר לפתוח את הנאום ביצירת "אנחנו מול הם": אני והממשלה שלי פטריוטים, וכל מי שהזהיר איננו פטריוט. בנאום במליאה הוא הרחיב את הטענה הזו, הוא תקף את ציר ליברמן־לפיד על כך שהם לדעתו "עצובים" מכך שהבורסה והשקל בישראל התחזקו, ואמר כי זה נובע מכך שהם "אינם אוהבים את המדינה". מעבר לרטוריקה הנחותה הזו בזמן מלחמה, כדאי לבחון שוב את הסיסמה הזו, כי סמוטריץ' וגורמים אחרים חוזרים עליה שוב ושוב. מה הכלכלנים בדיוק אמרו? ומה בדיוק התרחש?
ראשית, כלכלנים לא אמרו ש"כלכלת ישראל תקרוס", בעיקר כי לא ברור מה בדיוק המשמעות של המונח כלכלה קורסת. הכלכלנים הזהירו במהלך 2023 כי הרפורמה המשטרית מסוכנת לכלכלה, תביא לירידת דירוג, לעלייה בחוב ובגירעון – וממילא לעלייה במיסוי, ולירידה באיכות השירותים הציבוריים המסופקים לאזרח. כל הדברים הללו התממשו בקצב הרבה יותר מהיר מכפי שהכלכלנים העלו על הדעת, בגלל המלחמה, אבל חשוב לזכור שכיום יש הסכמה – מימין ומשמאל – שיש קשר בין אירועי 2023 לבין פריצת המלחמה. מי שסבור שהממשלה אחראית על הסדר החברתי, ובמיוחד שיוזמה שלה היא זו שערערה את הסדר, לא יכול שלא להטיל עליהם את האחריות לפריצת המלחמה, וממילא גם לנזקים הכלכליים שבאו בעקבותיה. זה נכון שהתרחיש המרכזי של הכלכלנים לא דיבר על מלחמה שתפרוץ בגלל ניצול המתח החברתי בישראל, אלא על שקיעה איטית בזרם ההשקעות בישראל.
אבל מבחינה מהותית זו בדיוק היתה האזהרה של הכלכלנים: הם התנסחו בניסוחים שונים, אבל הטענה היסודית היתה שכלכלה מצליחה פועלת בתוך סביבה שבה יש יציבות חברתית, ולשם קיומה של זו יש צורך בבתי משפט חזקים ובמוסדות נוספים. אחרת, הכלכלה נפגעת באמצעות מגוון מנגנונים – ירידה בהשקעות, חוסר יכולת להתמודד עם מצבי משבר וגם מתקפה של אויב זר.
וחייבים להגיד דבר נוסף על תחזיות. הן הרבה פעמים כלי לשינוי המציאות, הרבה פעמים כשניתנת תחזית מפחידה והיא פוגשת את מקבל ההחלטות האחראי, הוא משנה את ההחלטות שלו בגלל התחזית הזו. ולכן היא לא מתממשת. גם סמוטריץ' עצמו גילה מספר פעמים אחריות וקידם מהלכים פיסקליים בממשלה ועשה זאת באמצעות נפנוף בתחזיות מפחידות. תחזית גרועה שלא התממשה היא התחזית האידיאלית. ליבם של מיליוני ישראל עוד שבור מזה שזה לא קרה עם אזהרות הכלכלנים והביטחוניסטים לפני השביעי באוקטובר.
"בזמן המלחמה הארוכה והיקרה בתולדות ישראל הצלחנו להגיע להישגים חסרי תקדים. השקל התחזק מול הדולר ביותר מ־20%, הבורסה הישראלית מזנקת, ההייטק הישראלי רשם אקזיטים בהיקף של כ־80 מיליארד, אבטלה בשפל של 3%, האינפלציה ירדה ל־2% והיו שתי הורדות ריבית. זה קרה בזכות ניהול אחראי, עקבי ומושכל שלנו".
סמוטריץ' בוחר להיות כאן סלקטיבי. הנתונים הטובים שהוא מזכיר הם נכונים והם מקור לגאווה ישראלית. מבלי להיכנס לדיוקים ודקדוקים, הנתונים הללו מלמדים כי המשקיעים רואים פוטנציאל בישראל, כי המשקיעים (שחלק הארי מהם משקיעים מוסדיים ישראליים, וספק רב האם הם תומכים בסמוטריץ', ש"ט) רואים את החוסן הישראלי, את היכולת לעבוד וליצור גם בתנאי מלחמה, את היכולת להיאבק מאבקים אזרחיים (עד כה לא אלימים, שימשיך כך, ש"ט). וסמוטריץ' גם צודק שיש לו חלק בכך, השווקים וחברות הדירוג למדו כי אפילו ממשלה קיצונית וקליינטליסטית מסוגלת ברגע האמת להעלות מסים, והבינו כי יש בישראל נורמות מסוימות שמתקיימות בכל ממשלה.
אבל הנתונים הללו לא משקפים את מה שאירע לרמת החיים הכלכלית של האזרחים בתקופת הממשלה הנוכחית, והם גם לא משקפים את הסיכונים שיש כעת לכלכלה הישראלית. סמוטריץ' לא הזכיר כי התוצר לנפש (המדד המרכזי לאיכות החיים הכלכלית) בקושי עלה בשלוש השנים האחרונות, שהועלו מסים וקוצצו שירותים בהיקף של כ־35 מיליארד שקל כך שההכנסה הפנויה שלנו קטנה, ושחלק גדול מהוצאות הממשלה הוסטו לטובת תשלומי ריבית והוצאות ביטחון.
אבל לא רק זאת – סמוטריץ' ברח לנתונים שהוא משפיע עליהם עקיפין אך לא אחראי עליהם, במקום להתעסק בנתונים שהוא משפיע עליהם ישירות ואחראי עליהם ממשית. הכוונה כמובן לגירעונות הגבוהים שהתקציבים שהממשלה ה־37 יצרה, שצפויים להביא אותנו לחוב של 70% תוצר בקרוב. הכוונה גם להורדת הדירוג של ישראל בידי חברות הדירוג מאז פרוץ המלחמה, שלא נראה שהוא ימהר לעלות חזרה.
"זאת הפעם הראשונה מאז 1999 שממשלה מצליחה להעביר בשנת בחירות, ועוד תוך כדי מלחמה".
בדרך כלל לא מצליחים להעביר תקציב בשנת בחירות. הסיבה היא שתקציב הוא תהליך מורכב שדורש עימותים ופשרות, ובדרך כלל גם כמה גזירות על הציבור. וחברי קואליציה שתכף הולכים לבחירות לא מאוחדים מספיק בשביל להתעמת, ולא רוצים לקחת אחריות על צעדים כלכליים שנויים במחלוקת – לכן הם מתפזרים לפני העברת התקציב. הפעם, הסיטואציה היתה שונה. לא היה שום עימות סביב התקציב. התקציב העמוס בכספים מגזריים היה פרס ניחומים למפלגות החרדיות שלא קיבלו את חוק אי הגיוס, וסמוטריץ' ונתניהו הורידו מסים בניגוד לעמדת אנשי המקצוע. כשהתקציב משרת את הבחירות וכל חברי הקואליציה מרוצים, אין סיבה לא להעביר תקציב בשנת הבחירות.
"העברת התקציב מעניקה יציבות חיונית למשק".
סמוטריץ' מתגאה שוב ושוב בהעברת התקציב כאילו הוא תלמיד שקיבל תעודה מצוינת, אבל למעשה, צריך לזכור שסמוטריץ' מעביר את התקציב ברגע האחרון באיחור של שלושה חודשים לפי החוק. כעיקרון, תקציב מדינה אמור להיות מאושר עוד לפני שנכנסים לתחילת השנה. שום דירקטוריון לא היה משאיר מנכ"ל שמגיש באיחור של שלושה חודשים את תוכנית העבודה של החברה. זו לא הפעם הראשונה שסמוטריץ' מגיש תקציבי מדינה באיחור, אבל הפעם לא היה לכך שום תירוץ שאינו פוליטי. יתרה מזו, אם התקציב היה מוגש בזמן, ייתכן שסמוטריץ' היה מצליח להכניס בו כמה רפורמות וצעדים תומכי צמיחה. כל פעם שסמוטריץ' אומר "תקציב קריטי למלחמה", צריך לזכור – התקציב היה אמור לעבור הרבה לפני המלחמה. כעת היינו אמורים להיות באישור של "קופסה נקודתית" בגין המלחמה.
"אנחנו לא מקלים ראש ומקפידים לנהוג באחריות גם במסגרת התקציב הזה. למלחמה יש עלויות גבוהות ואנחנו מנהלים אותן באחריות ובשום שכל".
כנראה שהמונח אחריות הוא יחסי, כי מה שמתרחש בתקציב הביטחון במהלך ממשלת נתניהו השביעית וכהונת סמוטריץ' הראשונה מאיים על תקציב המדינה עשורים קדימה. תקציב מערכת הביטחון לא מפסיק להתנפח, והוא מתנפח גם בניגוד לרצונו של סמוטריץ'. שר האוצר כנראה חושב שהוא אחראי מכיוון שהוא מתנגד מדי פעם לדרישות תקציביות של מערכת הביטחון, אבל בסוף הוא אחד הגורמים שתומכים תמיד בהתארכות המלחמה ובפתיחה של עוד ועוד זירות. הדברים הללו עולים הרבה מאוד כסף. מעבר לכך, בעיניים אזרחיות, זה לא משנה מי מקבל את ההחלטות, נתניהו או סמוטריץ', בסוף, זה נראה כעת כי תקציב הביטחון הולך להתייצב על כ־8-7 אחוזי תוצר. אלו מספרים שהיינו בהם לפני יותר מ־20 שנה. וסמוטריץ' עצמו, בהמשך הנאום, מתגאה בכך שכיום תקציב מערכת הביטחון הוא 143 מיליארד שקל, לעומת 64 מיליארד שקל ערב המלחמה. נכון לעכשיו, תוכניות נתניהו לתקציב הביטחון עשויות להעמיד את ישראל על 80% חוב. זו אינה אחריות פיסקלית.
"למרות העלויות הרבות של המלחמה התעקשנו על ריווח מדרגות מס הכנסה, הטבות מס למילאומניקים, ולעולים".
סמוטריץ' מדגים כאן שוב את חוסר האחריות וחוסר העקביות שלו. אם הוא מודע לכך שהגירעון גדל, ושהמלחמה כל כך יקרה, למה הוא מוריד כעת מסים? ברור שזה נעים לאזרחים לשלם פחות מסים, ושכולם אוהבים לגלגל בעיות קדימה. אבל להתנהלות כזו עשויות להיות השלכות הרות אסון. יתירה מזו, לא רק שסמוטריץ' המשיך עם הורדות מסים בזמן מלחמה, הוא ויתר על הצעד שהיה אמור לממן את הטבות המס הללו – הטלת מס רכוש על קרקעות פנויות.
"הגדלנו את התחרות והורדנו מחירים באמצעות פטור ממע"מ על יבוא אישי שהגדלנו מ־75 ל־130 דולר".
גם כאן סמוטריץ' מנסה להסתיר את העובדה שהתקציב דולל מכל הרפורמות המשמעותיות שלו, למעט הרפורמה שתקל על פתיחת בנקים קטנים בישראל. רפורמת החלב שהיתה רפורמת הדגל שלו, שעליה הוא שם את כל הונו הפוליטי וזמנו, נגנזה במהירות עם פרוץ המלחמה. כאילו סמוטריץ' חיפש עץ כדי שיוכל לרדת מהמקום הגבוה אליו טיפס. סמוטריץ' נותר עם הורדת מסים שמתנגדים לה אנשי מקצוע ופוליטיקאים, מכיוון שהיא מתעדפת את המוכר הסיני על פני המוכר הישראלי. וזה עוד לפני שדיברנו על כך שאנחנו צריכים כל שקל להקטנת הגירעון בימים אלו.
"בניגוד גמור לכל הספינים והכותרות המסולפות, אנחנו דואגים לכל אזרחי ישראל מבלי יוצא מן הכלל".
סמוטריץ' ונתניהו מסיימים ארבע שנים שבהן הם לא עשו דבר למען האזרחים החרדיים של מדינת ישראל. המיעוט החרדי, שעומד על כ־1.3 מיליון אזרחים, סובל מעוני ומאתגרים רבים הקשורים לו, ומשיעורי תעסוקה והשכלה נמוכים. אבל במהלך השנים הללו, סמוטריץ' נענה לדרישות הפוליטיקאים החרדיים ודאג שלא לתמרץ חרדים לרכוש השכלה להם ולילדיהם. הוא דאג שלא לתמרץ את החרדים להשתלב בשוק העבודה וכך להקטין את שיעורי העוני. והוא גם דאג להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית לכתיבה מחדש של היחסים בין החרדים לבין הצבא בעקבות ה־7 באוקטובר.
