בין טראמפ לאלי כהן, עסקת הענק ליצוא הגז למצרים בנקודת ההכרעה
נשיא ארה”ב לוחץ לחתימה על עסקת יצוא הגז מישראל למצרים בהיקף של 35 מיליארד דולר, בשם האינטרסים האמריקאים באזור. המבחן של שר האנרגיה מגיע לצומת הקריטי: האם יצליח לשמור על מחיר הגז בשוק המקומי. היכן ימצא את עצמו הצרכן בסבך האינטרסים הבינלאומי?
מתקרבים להכרעה בעסקת הענק: חברות הגז הביעו היום (ג') שביעות רצון רבה על רקע הדיווחים כי משרד האנרגיה צפוי לאשר את עסקת ייצוא הגז הגדולה בתולדות ישראל שעליה דווח לפני ארבעה חודשים. לפיה, ניו מד אנרג’י והשותפות בלווייתן ימכרו 130 BCM גז טבעי למצרים בשווי מוערך של 35 מיליארד דולר עד שנת 2040. מדובר בעדכון להסכם היצוא הקיים מ־2019, שכלל 60 BCM. בשלב הראשון, שצפוי לצאת לדרך במחצית הראשונה של 2026, תימכר כמות של 20 BCM ובשלב השני יימכרו 110 BCM נוספים - לאחר השלמת פרויקט הרחבת לווייתן (Phase 1B), שעתיד להעלות את קיבולת ההפקה השנתית של המאגר אך מותנה בקבלת היתר ליצוא ולהוצאה עסקת הענק הזו לפועל. השותפות במאגר לא היו מוכנות להשקעה של מיליארדי דולרים בפרויקט ההרחבה ללא חוזה יצוא ארוך טווח, כך שההסכם יעניק ודאות כלכלית שמצדיקה את המימון.
אלא ששר האנרגיה אלי כהן הבטיח כי ישמור על המחירים לשוק המקומי ברמה נמוכה ותחרותית. שכן גז הוא תשומה קריטית עבור יצור אנרגיה (חשמל) ועבור התעשייה כולה, כך שכל מחיר גבוה יותר ששותפויות הגז מצליחות לחלץ, מתגלגל באופן כמעט מיידי לאינפלציה במשק ולעלייה ביוקר המחייה שבישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי.
האתגר הוא כפול בגלל שתי סיבות עיקריות: מחיר היצוא גבוה מהמחיר שבו נמכר הגז בארץ ולפיכך יש תמריץ גדול לשותפויות הגז למכור בחו"ל ולא בארץ; והבעיה המבנית השנייה היא כי אין באמת תחרות בשוק הגז הישראלי: שברון היא הבעלים של 39.7% ממאגר לווייתן ושל 25% ממאגר תמר, כאשר יש גם לחברה הזו את השליטה התפעולית במאגרים. יתרה מזו, כריש - ששימש כגורם תחרות - הולך ואוזל.
לכן משרד האוצר דרש במסגרת חוק ההסדרים הנוכחי לשנות את כללי המשחק - ולהגביל יצוא. כלומר, אין לאוצר עניין עקרוני נגד יצוא, אלא שאותו יצוא, בגלל מבנה השוק, עלול לייקר את המחיר בשוק המקומי ואת המחיר שכל הישראלים ישלמו, בריבית דריבית וזאת בלשון המעטה – שכן אינפלציה תעכב למשל בהכרח את הפחתת הריבית במשק על ידי בנק ישראל.
הדרך המקורית שהאוצר מצא אינה הגבלות על יצוא, אלא מנגנון יצירה מלאכותית של עודף היצע. מכיוון שהמאגרים מרכזים בידיהם את כל כמויות הגז שהמשק הישראלי צורך, אין בפועל תחרות אמיתית. הרי הם אינם מתחרים על הלקוח המקומי, משום שכל אחד מהם יודע שהשוק זקוק להם ושבסופו של דבר הגז ייקנה מהם בכל מקרה. לכן, האוצר רוצה להכריח את מאגרי הגז להשאיר בישראל יותר גז ממה שהמשק צריך. כשיש יותר גז פנוי ממה שהשוק המקומי צורך - המאגרים חייבים להתחרות ביניהם כדי למכור אותו, אחרת הם נתקעים איתו או חייבים להשאיר אותו מתחת לאדמה - ופירוש הדבר הפסדים. רק כאשר הם יתחרו באמת - המחירים ירדו. בפרקטיקה האוצר רוצה לקבוע כי לא ניתן יהיה לייצא יותר מ־85% מהפער בין הביקוש המקומי ליכולת ההפקה, כך שהשוק המקומי יקבל יותר גז ממה שהוא זקוק לו. לפי האוצר, זה מה שיאלץ את המאגרים להתחרות ביניהם ולהוריד מחירים.
מטבע הדברים, חברות הגז טוענות כי מדובר בפגיעה ברווחיות ובפגיעה במשקיעים. ראשית, מכיוון שהדבר גורם לחוסר יעילות קיצונית ובסופו של דבר מדובר במעין פיקוח מחירים כי כמות היצוא נקבעת לפי רמת המחירים. אך הטענה המרכזית היא כי המהלך מספק איתות שלילי למשקיעים בנוגע לוודאות והיציבות של השקעות תשתית בישראל - ודאות שישראל מאוד זקוקה לה. יתרה מזו, הדבר עלול לפגוע בפיתוחי גז עתידיים – שכן הטענה היא כי אין מספיק שחקנים וזה מה שמסביר את אי התחרות המבנית. הרי שותפויות הגז והמצרים לא היו נכנסים לחתימת של הסכם בסדר גודל כזה אם היה אפילו שמץ של חשש כי הדבר הזה לא יוצא לפועל. ולבסוף, שם מזכירים כי ללא עסקה עם מצרים לא תהיה הרחבת לווייתן וללא הרחבת לווייתן המדינה תאבד כ־60 מיליארד שקל (40–35 מיליארד ממס ששינסקי ו־25–22 מיליארד שקל נוספים מתמלוגים ומס).
עוד מציינים בחברות הגז כי מחיר גבוה יותר, משמעו שהנתח של המדינה יהיה גבוה יותר. מנגד, ייתכן כי השארת גז מתחת לאדמה תייצר חיסכון גדול יותר למשקי בית ולתעשייה שכן התייקרות גז בישראל משפיעה על תעריף החשמל ועל עלויות הייצור במשק. בכל מקרה לא מדובר בחשש מפני מחסור בגז שכן השותפויות מחויבות במסגרת ההסכם המתגבש כי לא יהיה מחסור, בעיקר על רקע אירועים ביטחוניים שמחייבים את הבטחת הביטחון האנרגטי של ישראל בטווח הארוך.
אלא שיש כאן אלמנטים שחורגים הרבה מעבר לגז ורגולציה, לעבר התחום הגיאו־פוליטי עם מעורבות ישירה של הנשיא ארה”ב דונלד טראמפ. ראשית, מדובר באינטרסים מובהקים מול בעלת ברית אסטרטגית קריטית, מצרים של א־סיסי שבשנים האחרונות סובלת ממשבר האנרגיה (גם לנוכח ירידה ניכרת בהפקת הגז) בעוד שהביקושים לחימום, חשמל ותעשייה נותרו גבוהים. כתוצאה מכך מצרים עברה מיצוא גז לייבוא גז והיא כעת זקוקה לגז הזה שכן אם היא לא תקבלו הדבר עלול ליצור תסיסה חברתית ופוליטית במדינה – תוצאה מאוד לא רצויה מבחינת האינטרס הישראלי. אסור גם לשכוח את ההקשר הרחב יותר: זו תקופה רגישה במיוחד ביחסים בין ישראל למצרים, שכן הידוק היחסים עם קטאר וההזנחה המסתמנת של מצרים - כבר מעוררים זה זמן לא מעט ביקורת. יתרה מזו, האירוע חשוב גם בהקשר האירופי: בעידן בו אירופה מחפשת תחליפים לגז רוסי, הגז הישראלי שיגיע למצרים יוכל לעבור משם לאירופה ולהוות סחורה לוהטת עבור יבשת שזקוקה למוצר הזה.
וכמובן ארה"ב של טראמפ ששיחקה תפקיד לא מבוטל בקידום ההסכם הזה כחלק ממדיניות רחבה יותר של הממשל לייצוב שוקי האנרגיה במזרח התיכון ולחיזוק הבריתות האזוריות. לא רק שגורמי ממשל אמריקאים – לרבות טראמפ בעצמו – עסקו בתיאום בין הצדדים אלא שהופעל גם לחץ כדי להבטיח את קידום ההסכם ואת הרחבת התשתיות הנלוות.
ממשל טראמפ רואה בגז הישראלי־מצרי נכס אסטרטגי. ראשית, כי הוא עשוי בעתיד להפחית את התלות האירופית בגז רוסי. שנית, הדבר יתרום גם לייצוב שלטון א־סיסי במצרים, הנתפס בוושינגטון כשותף מרכזי לשמירת היציבות האזורית. בנוסף, הממשל רואה בייצוא אנרגיה ישראלית בסיס לשיתופי פעולה אזוריים – מה שמכונה "דיפלומטיית אנרגיה" - במטרה לחזק את האינטרסים האמריקאיים במזרח הים התיכון.
הקרב כעת הוא בין שלושה כוחות: האוצר שחייב להבטיח מחירים נמוכים ולמנוע התפרצות אינפלציונית; חברות הגז שרוצות להגן על רווחיות ויציבות רגולטורית; ומשרד האנרגיה שמנסה לאזן בין יוקר מחיה סביר, ביטחון אנרגטי, פיתוח שוק האנרגיה ועוד. לכאורה, הכל נמצא בידיו של שר האנרגיה כהן, אך האירוע הזה הוא הרבה מעבר לשר אחד בליכוד: גם נתניהו יהיה מעורב בתמונה, בהתאם לרצונו של טראמפ. נתניהו, שהוא זה שיחליט בסופו של דבר ויש לו אינטרסים אחרים והתחייבויות אחרות מול טראמפ – צפוי להתעניין פחות במחיר שיהיה לעסקה על יוקר המחיה בישראל.
אולי זו הסיבה כי בשותפויות הגז, שבהן מותחים בשקט יחסי ביקורת על הסחבת, עדיין בטוחים כי עסקת הענק תצא לפועל.
