"מנסים להפוך את התקשורת והרשתות לאולם בית המשפט"
תחום לשון הרע הולך והופך לדומיננטי יותר ויותר ומעלה לסדר היום נושאים בוערים: האם עורכי הדין הפכו את אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות לזירה שמקבילה לבית המשפט, עד כמה החוק הנוכחי רלוונטי למציאות המודרנית והאם הגיע הזמן להגדיר מחדש או להסיר את החסינות של חברי הכנסת? לקראת פורום בכירי ובכירות תחום לשון הרע, בדקנו את הסוגיות הבוערות
תחום לשון הרע הופך משנה לשנה לדומיננטי יותר ויותר. התבטאויות רבות של אישי ציבור מסוקרות רבות בתקשורת ולא אחת מובילות גם להליכים משפטיים, ובמקביל הזירה התקשורתית מתרחבת גם לרשתות החברתיות ומשקלה חשוב לא פחות מזו המשפטית. לאור זאת, ולקראת פורום בכירות ובכירי תחום לשון הרע שיתקיים מחרתיים (שלישי, 28.4), פנינו לכמה מהם על מנת להבין את הלכי הרוח והמגמות שהם מבחינים בהן.
לכתבה התראיינו עו"ד דורון קול, שותף במחלקת הליטיגציה המתמחה בדיני תקשורת ולשון הרע במשרד FBC&CO פישר, עו"ד אמיר טיטונוביץ מייסד ובעלים של משרד עוה"ד אמיר טיטונוביץ, עו"ד אלמוג גיל-אור, שותפה במחלקת הליטיגציה, EBN, עו"ד יובל אדלר, שותף מנהל וראש מחלקת ליטיגציה בפירמת בן ארי פיש, ועו"ד בן קרפל, מייסד ובעלים של משרד עוה"ד בן קרפל ושות'.
אחת המגמות הבולטות בענף בשנה האחרונה היא עלייה גדולה מאוד בהגשה של תביעות דיבה ולשון הרע, בין היתר של פוליטיקאים נגד כלי תקשורת. תהליך זה מעלה את השאלה עד כמה הגשת התביעות הללו היא אכן כלי משפטי גרידא או שמא כלי תדמיתי שנועד לקרוץ לקהלים כאלו ואחרים. לדברי עו"ד דורון קול, "גם לפוליטיקאים, כמו לכל אדם אחר, עומדת הזכות להגנה על שמם הטוב, ואין לשלול מראש את הלגיטימיות של הגשת תביעות דיבה מצדם. פרסומים פוגעניים עלולים להסב נזק ממשי גם לאנשי ציבור, ולכן במישור העקרוני מדובר בכלי משפטי לגיטימי. עם זאת, כאשר מושא הפרסום הוא איש ציבור, ובפרט פוליטיקאי, האיזון המשפטי בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת משתנה. כאשר מדובר באישי ציבור, מתחם הביקורת הלגיטימית הוא רחב יותר (עליהם לדעת להכיל ביקורת יותר מאדם 'רגיל'), ומעבר לכך לפרסומים הנוגעים לאישי ציבור בכלל ופוליטיקאים בפרט יש בדרך כלל חשיבות ציבורית גדולה יותר, משום שהם עוסקים באנשים שממלאים תפקיד ציבורי ומשפיעים על חיי הציבור. לכן, ההגנה על חופש הביטוי ועל פרסומים בעניינם של אנשי ציבור היא רחבה יותר, גם כאשר מדובר בפרסומים ביקורתיים ולעיתים חריפים.
עוד הוא מציין כי "יש להביא בחשבון גם את העובדה שלפוליטיקאים עומדת בדרך כלל גישה זמינה, מיידית ואפקטיבית לתקשורת ולבמות ציבוריות אחרות. בניגוד לאדם פרטי, לרוב יש להם אפשרות ממשית להגיב במהירות, להציג את גרסתם, להתמודד עם טענות המופנות נגדם ולנסות לתקן את הרושם שיצר הפרסום, וכל זאת בריש גלי ובתפוצה רחבה ושלא במסגרת הליך משפטי. ככל שהדברים אמורים בחברי כנסת, צריך לזכור שככלל הם נהנים מחסינות במצבים שונים הקשורים למילוי תפקידם. לכן, כאשר הם בוחרים להגיש תביעות דיבה נגד אחרים, עשוי להיווצר מצב של חוסר סימטריה: מצד אחד הם נהנים מהגנות ייחודיות כנבחרי ציבור, ומצד שני מפעילים כלי משפטי בעל פוטנציאל מרתיע כלפי עיתונאים או מבקרים. לכן, קשה להתעלם מן האפשרות שבחלק מהמקרים, הגשת תביעות דיבה על ידי פוליטיקאים אינה משמשת רק ככלי משפטי. לצד המימד המשפטי, בחלק מן התביעות קיים גם מימד תדמיתי מובהק כאשר עצם הגשת התביעה (בין שהיא מוצדקת או לא) נועדה לשדר מסר לציבור, ולעיתים אף מימד כוחני - יצירת אפקט מצנן כלפי ביקורת תקשורתית".
"אינני חסיד של הגשה סיטונאית של תביעות לשון הרע"
עו"ד אמיר טיטונוביץ מסביר כי "אינני רואה פסול בהגשת תביעת לשון הרע, המוגשת בתום-לב ושמטרתה לשרת את תדמיתו הציבורית של התובע. חוק איסור לשון הרע נועד להגן על שמו של אדם ועל כבודו, ואף מאפשר לתבוע סעדים, שאינם כספיים ושמטרתם לתקן את תדמיתו של התובע. אגב, גם כאשר נתבע ונפסק פיצוי, במקרים רבים, שיעורו נמוך משיעור ההוצאות, שהיה על התובע להוציא מכיסו, לשם ניהול ההליך. כך, מי שמבקש לעצמו רק פיצוי כספי, על-מנת לשפר את מצבו הכלכלי, מוטב לו שיחשוב פעמיים, לפני שיגיש תביעת לשון הרע.עם זאת, אין למהר ולהגיש תביעת לשון הרע, בגין כל פרסום מעליב או כזה שפוגע באגו. אינני חסיד של הגשה סיטונאית של תביעות לשון הרע, ואף לא של הגשת תביעות שכאלה, במסגרת התחשבנות פוליטית, כ"נקמה", לצורך השתקה, וכו'"
"חשוב שבתי המשפט יבחנו את הנסיבות"
לדברי עו"ד אלמוג גיל-אור, "אנחנו אכן עדים לעלייה ניכרת בשימוש שעושים חברי כנסת, שרים ואפילו ראש הממשלה, בכלי של הגשת תביעות לשון הרע. בעיניי ברור שמדובר בשימוש פוליטי, ולא אחת אף בשימוש פסול שנועד להשתיק ביקורת לגיטימית המושמעת כלפיהם. תביעות השתקה הוכרו בפסיקה כמקרה קיצוני וחמור במיוחד של שימוש לרעה בהליכי משפט. לכן, כאשר מדובר בתביעות שמוגשות על ידי חברי כנסת, בוודאי כאלה שמכהנים במשרות בכירות, חשוב במיוחד שבתי המשפט ייבחנו את הנסיבות שבהן הוגשה התביעה (לפי המאפיינים שנקבעו לאחרונה בעניין וקנין כמו פערי כוחות בולטים בין הצדדים, עילת תביעה חלשה או גבולית, תביעה על סכום מופרז, תביעה המוגשת בגין אמירות שהושמעו במסגרת שיח בעל עניין ציבורי ועוד). שאלה נוספת שחשוב לשאול היא האם חבר הכנסת מגיש את התביעה בגין דעה שהושמעה נגדו (שאז צריך להסתכל על התביעה בחשדנות יתרה) או בגין טענות עובדתיות שנשמעו לגביו. עוד נקודה ששווה לחשוב עליה היא מספר התביעות שהגיש אותו חבר כנסת. ראוי לדעתי שבתי המשפט יבחנו בחשדנות תביעות של חברי כנסת שמגישים תביעות לשון הרע בשיטתיות".
לדבריה, "הפרשנות המרחיבה שניתנה לאורך השנים לחסינותם של חברי הכנסת משחקת גם היא תפקיד בסיפור. החסינות מאפשרת לחברי הכנסת, בנסיבות מסוימות, שלא לשאת באחריות בגין פרסומיים דיבתיים. התוצאה היא שחברי הכנסת יכולים להשתמש בתביעות לשון הרע ככלי להשתקת כל אזרח שמביע עליהם ביקורת, אך לרוב הם אינם נושאים באחריות על פרסומים דיבתיים שלהם, גם שקריים לחלוטין. בכך נוצרים פערי כוחות משמעותיים, וזה בולט במיוחד במקרים שבהם מוגשות תביעות לשון הרע הדדיות (כלומר מצד אחד על ידי חבר הכנסת ומצד שני על ידי האזרח) בגין שיח הדדי שהתקיים בין הצדדים ברשתות. בעניין מירי רגב, בית המשפט המחוזי ציין כי במקרה שבו חבר הכנסת "חוצה את הגדר" אל תחום הרשות השופטת (כלומר מגיש בעצמו תביעת לשון הרע) , יש לאפשר לאזרח הנתבע להגיש תביעה שכנגד, וזאת כדי שלא לצמצם מראש את הכלים הדיונים שעומדים לרשותו. זו בעיניי מגמה חשובה ומבורכת בפתרון הפער הקשה הזה שיוצרת החסינות".
עו"ד יובל אדלר מצביע על כך "חלק ניכר מתביעות הלשון הרע של פוליטיקאים נגד כלי תקשורת מהווה יחסי ציבור במסווה משפטי, במטרה למשוך מצביעים או לנסות ולהלבין התנהלות בלתי לגיטימית של הפוליטיקאי, תוך הסטת השיח מהפרסום המקורי. החלק האחר של התביעות, אשר אף הוא כלי יח"צ, נועד לתקן פרסומים שקריים ומשמיצים וכן להרתיע, וזאת, למרבה הצער, בימים שאנשי תקשורת מסוימים מנצלים את הפלטפורמה התקשורתית לטובת קידום אג'נדה פוליטית, תוך שימוש מכוון ב"פייק ניוז'".
"לא פעם נעשה שימוש ציני בחוק"
בהקשר זה מצביע עו"ד בן קרפל על כך ש"לא פעם נעשה שימוש ציני בחוק איסור לשון הרע. בעיקר בתקופה האחרונה, ודווקא מצד מי שמציגים עצמם כאבירי חופש הביטוי. ואלו לא רק פוליטיקאים שחוטאים בדבר. אנו רואים מגמה מדאיגה במסגרתה גם גופי תקשורת ועיתונאים, כתבים, ופרשנים מגישים תביעות לשון הרע, שלעיתים לא היו צריכות להיות מוגשות. תפקידנו כעורכי-דין לעמוד בשער ולדאוג שהתביעות הנכונות תיכנסנה בשערי בית-המשפט. שימוש בהליך משפטי למטרות שזרות לו, זה מעשה חמור ואסור. אך אי אפשר להתעלם מכך שהמציאות רחוקה משלמות. אם השימוש לרעה בחוק היה מסתכם בקריצה לבוחר, היינו אומרים "ניחא". אנחנו מאמינים שלעיתים נעשה שימוש בחוק חשוב זה כדי לעצב נרטיב ציבורי; או במילים עדינות פחות, בניסיון להשתלט על האמת, ולעצב אותה מחדש בניגוד למציאות האובייקטיבית. אנו נלחמים בזה ככל יכולתנו".
"מנסים להפוך את התקשורת והרשתות לאולם בית המשפט"
סוגייה נוספת ומעניינת לא פחות היא מעמדם של עורכי הדין שבמידה רבה מתרחב. למעשה, במקרים רבים, עורכי הדין בתחום הופכים לשחקנים גם בזירת התקשורת והרשתות החברתיות ולא רק בזירה המשפטית.
עו"ד אמיר טיטונוביץ לא רואה בכך כל חדש. ""בעבר הדבר בא לידי ביטוי בעיתון ברדיו ובטלוויזיה וכיום גם ברשתות החברתית – אך לא בכך הבעיה. הבעיה היא בכך שעורכי דין רבים הופכים את היוצרות ומנסים להפוך את התקשורת ואת הרשתות – כיכר העיר המודרנית – לאולם בית המשפט ואת ההדיוטות לשופט ולמוציא להורג. את ההליך המשפטי יש לנהל באולם בית המשפט בלבד. בתקשורת ניתן להביא את דבריו של הלקוח באופן כללי ומבלי להיכנס לגופן של הטענות המתבררות בבית המשפט".
עו"ד בן אדלר סבור כי "עורכי הדין הם כבר מזמן מנהלי משברים. כחלק מתפקיד זה, עורכי הדין בונים עבור הלקוח את האסטרטגיה, מנסחים עבורו פוסטים, בוחרים פרסומים ברי תביעה, מתראיינים בנושא ועוד, כאשר ניהול ההליך המשפטי הוא רק נדבך. עם זאת, עוה"ד צריכים להזהיר את עצמם, כי מעורבותם התקשורתית אכן משרתת את הלקוח, ולא את האגו שלהם עצמם. אמת, הקרב על דעת הקהל מתנהל במקביל להליך המשפטי, אך לעיתים - בשל להיטותם של עוה"ד לפרסום עצמי וכן בשל דרישת הלקוח לעמדות חדות ומיידיות - הלקוח עלול לשלם על כך מחיר בהליך המשפטי".
לדברי עו"ד בן קרפל לא מדובר בתופעה בתחום שייחודי אך ורק ללשון הרע, וזאת על רקע המאפיינים של התיקים המשפטיים כיום. "עורכי דין אינם פועלים יותר רק באולמות בתי-המשפט אלא גם בזירה התקשורתית וברשתות החברתיות. זו אינה תופעה שולית אלא שינוי מבני שנובע מאופי הסכסוכים עצמם.
"חוק איסור לשון הרע הוא במובנים רבים אנכרוניסטי"
ההתפתחויות והמגמות שבענף, לצד דומיננטיות הולכת וגוברת של הרשתות החברתיות מעלות לדיון גם את חוק לשון הרע. מדובר בחוק ישן שחוקק בשנות השישים וחרף תיקונים שבוצעו בהם (האחרון בשנת 2017) ייתכן ועדיין נדרשת חקיקה מחודשת לטובת התאמתו לעידן הנוכחי.
לדברי עו"ד דורון קול, "חוק איסור לשון הרע הוא במובנים רבים אנכרוניסטי. הוא נחקק בתקופה שבה לא ניתן היה לדמיין את ההתפתחויות הטכנולוגיות הדרמטיות שהתרחשו מאז - בוודאי לא את עידן הרשתות החברתיות, הפלטפורמות הדיגיטליות והבינה המלאכותית. לכן, אם צריך להצביע על הדבר הראשון והחשוב ביותר שיש לשנות בחוק, הרי שזהו הצורך להתאים אותו באופן מפורש ומעודכן למציאות התקשורתית והטכנולוגית של ימינו. בתי המשפט עושים לאורך השנים מאמץ לא מבוטל לפרש את החוק הקיים ולהחיל אותו על מצבים חדשים של פרסום ופגיעה בשם טוב בעידן הדיגיטלי. ואולם, פרשנות שיפוטית לבדה אינה יכולה להחליף הסדרה חקיקתית מלאה, ובחלק מן הסוגיות כבר ברור שיש צורך בהתערבות של המחוקק. כך למשל, כבר לפני שנים קרא בית המשפט העליון למחוקק לקבוע מנגנון ברור שיאפשר לחשוף את פרטיהם של מפרסמים אנונימיים שמעלים לרשת תכנים פוגעניים (לפי הפסיקה - בהיעדר מנגנון כזה לא ניתן לחשוף את פרטי המפרסמים), אך עד היום לא נקבעו כללים חקיקתיים מסודרים בעניין הזה".
בנוסף, מאחר שחלק הולך וגדל מן התוכן שאנו צורכים ומפיצים מגיע כיום דרך רשתות חברתיות, יש מקום לקבוע בחקיקה כללים ברורים באשר להיקף האחריות של פלטפורמות שונות: האם ובאלו נסיבות עליהן לשאת באחריות לתוכן המפורסם (על-ידי אחרים) אצלן, מהן חובותיהן ביחס להסרת תוכן פוגעני, ואילו מנגנוני פעולה והגנה צריכים לעמוד לרשות המשתמשים. לצד זאת, נדרשת גם חשיבה רגולטורית עדכנית ביחס לכלי בינה מלאכותית, שיכולים לייצר, להפיץ ולהעצים פרסומים פוגעניים במהירות ובהיקף שלא היו מוכרים בעבר".
"לרכך דרסטית את ההגנה על פוליטיקאים"
עו"ד אמיר טיטונוביץ מבהיר בהקשר זה כי "כמי שידוע בקריאותיו הרבות לתיקון החוק ולהתאמתו לעידן הטכנולוגי הנוכחי, התבקשתי בעבר, על-ידי ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת, לנסח טיוטת הצעה לתיקונו. אותה הכנסת התפזרה, עוד לפני שהיה סיפק בידי להציג בפניה טיוטה כלשהי.
"התיקון הראשון" הוא תיקון רחב מאוד, שיערוך הכרות ראשונה, בין החוק המפגר, בכל הכבוד, לבין המרשתת, הרשתות החברתיות והטכנולוגיה המתקדמת. במסגרת זו, יהיה על המחוקק להסדיר את הסוגיות הרבות, שמזה שנים רבות, פוקדות את בתי המשפט, שאינם יודעים כיצד לפסוק בהן, ובין היתר: מי יישא באחריות לפרסום לשון הרע באתר אינטרנט או ברשת חברתית, מה דינם של מפרסמים אנונימיים ומי יישא באחריות לפרסומים שנעשו על ידם, וכן . האם יש לבחון פרסומים במרשתת (אינטרנט) על פי אותם השיקולים שיובאו בחשבון בבחינת פרסומים אחרים. כמו כן, מן המידה לתקן את סעיף 7א' לחוק – זה המסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק – וזאת באופן שיבהיר היטב את כוונת המחוקק (אשר בעת חקיקתו כיוון לכך, שיהיה מדובר בסכום מינימום, ולא מקסימום).
עו"ד יובל אדלר סבור כי "יש צורך לרכך דרסטית את ההגנה על פוליטיקאים. כיום הם נהנים מחסינות פרלמנטרית שמאפשרת להם לומר כל דבר מעל לכל במה, ואז כשמישהו מבקר אותם בחזרה, הם רצים מיד לתבוע. המדובר בשימוש ציני בחסינות, פוגע דרמטית באמון הציבור, וזה חייב להיפסק. על אותו משקל, יש לרכך את הלכת ח'יר, המעניקה חסינות מוחלטת לאדם שמשמיץ, באופר שקרי חמור וזדוני אדם אחר במסגרת הליך משפטי, מבלי שיהיו לדברים רלוונטיות להליך, ובכך למנוע שימוש ציני ופסול בהליך המשפטי, כדי להשיג מטרות בלתי לגיטימיות ולא בר משפטיות.
עו"ד בן קרפל מבהיר כי חרף התיקונים שבוצעו עדיין יש לבצע בו שלושה תיקונים מהותיים לטובת התאמה למציאות של ימינו: העלאת סכום הפיצוי ובצורה דרמטית, קיבוע מנגנון לחשיפת מעוולים אנונימיים – צעד שבתי המשפט קוראים למחוקק לעשות כבר שנים רבות וכן הסדרת הגנת העיתונות האחראית ומיסודה, כך שלא תחול על מי שאינו עיתונאי קפדן שפועל באחריות ולפי כללי אתיקה ברורים. לדבריו, החוק הוא חוק טוב. והאיזון הקבוע בו ראוי. העיוות מצוי בשלושה נושאים: אין הלימה בין פוטנציאל הנזק הגלום בפרסום לשון הרע, לבין תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק, וכן החוק אינו נותן מענה לתופעת המעוולים האנונימיים העושים שימוש לרעה ברשתות החברתיות (וישנם כלים מעולים שניתן להעניק לבתי-המשפט. עוד חשוב לזכור גופי תקשורת עתירי משאבים מרווחים כסף ישיר מרייטינג - וסכומי הכסף שבכוחם להרוויח מפרסום "עסיסי" מכסים כל תביעה שתוגש כנגדם. זה מייצר תמריץ להתעלם מקיומו של חוק איסור לשון הרע; ולפעול בקלות ראש לכל הפחות. תיקונים פשוטים בחוק יכולים לשנות את התמונה ולייצר מציאות ראויה ומאוזנת בהרבה.
עו"ד אלמוג גיל-אור סבורה כי "בתי המשפט עושים עבודה טובה בהתאמה של החוק למציאות הנוכחית. הלכת העיתונאות האחראית היא דוגמה אחת לכך, וגם הפסיקה בעניין ניידלי באשר לשיתוף פוסט ברשתות.נקודה אחת בחוק שלדעתי מצריכה מחשבה מחודשת נוגעת באשר לחסינות חברי הכנסת, שחלה לכאורה על פרסומים דיבתיים שלהם בנסיבות מסוימות, לאור סעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע. בדיוני החקיקה בכנסת ביחס לסעיף זה נאמר כי הוא לא נועד להעניק לחברי הכנסת היתר להשמיץ, אלא חסינות תכליתית ומצומצמת שנועדה להבטיח את יכולתם "להביע דעותיהם בכנסת באופן חופשי וללא כל חשש. אין ספק שחסינות חברי כנסת נועדה לצורך מילוי תפקידם. אלא שלאורך השנים, החסינות הזו פורשה כמחסום בצורה די רחבה וכמעט כל תביעת לשון הרע נגד חבר כנסת מסולקת על הסף. בעיניי הגיעה העת להבהיר שפרסום דיבתי מכוון של חבר כנסת מחוץ לכנסת, בפרט כשהוא עובדתי, כמו הפצת "פייק ניוז" או פרסום שנועד לצרכי השתקה, הוא פרסום שהחסינות לא חלה עליו, הוא אינו "מותר" על פי החוק וניתן לתבוע בגינו. החסינות לא צריכה לחול כאשר מדובר בהפצה ביודעין של טענות עובדתיות שקריות שאינן משרתות תכלית פרלמנטרית לגיטימית או מקדמות את טובת הציבור, אלא דווקא פוגעות בו".
