פרשנות
חוק יסוד לימוד התורה: הפוליטיקאים החרדים מזלזלים בתלמידי חכמים
בשם "חוק יסוד לימוד התורה" מאפשרים הפוליטיקאים החרדים להעניק תואר "תורתו אומנתו" לכל מי שנמצא בבית המדרש - ללא קשר לידע, להישגים או לכל תבחין הלכתי מוכר. אולם בצד החיובי, החוק גם פותח פתח לייצר בפעם הראשונה אבחנה אמיתית בין לומדים לבין לא לומדים - ולהפוך אותו לתשתית להרחבת הגיוס
חוק יסוד לימוד התורה שאושר היום בקריאה טרומית בכנסת הוא נקודת שפל דתית ומוסרית של הפוליטיקאים החרדים. בשם המאבק על הטבות מגזריות (סבסוד מעונות, הנחות בארנונה ופטור מגיוס), הם לא היססו להפוך את לימוד התורה לנושא מפלגתי.
בשונה מהמסר שהחרדים מנסים לייצר, החשיבות של לימוד התורה מעולם לא הוטלה בספק בכנסת ישראל. יאיר לפיד אוהב להזכיר, ובצדק, כי דווקא בתקופתו כשר האוצר (ממשלת נתניהו-לפיד) הוכנסה לראשונה לחוק שירות הביטחון החשיבות של לימוד התורה. בתיקון 19 לחוק הביטחון נקבע כי מתוך "הכרה בחשיבות לימוד התורה" רשאי שר הביטחון לדחות שירות של תלמיד בישיבה ציונית דתית. ומתוך אותה הכרה נקבע גם מתווה מקל לגיוס בני ישיבות חרדים.
גם עכשיו, בעיצומו של משבר הגיוס, יש הסכמה פוליטית גורפת כי תהיה "מכסה" של תלמידי ישיבה חרדים שיהיו פטורים לחלוטין מגיוס. הפוליטיקאים החרדים הופכים בכוח את המאבק על ההטבות המגזריות למאבק דתי, ובכך מבקשים להשניא ולייצר קרע בין העם היהודי לתורתו ולמורשתו ההיסטורית.
ולגופו של חוק, אם הפוליטיקאים החרדים מוכנים להיות כנים, ואכן לתת מעמד משפטי מיוחד ל"לומדי תורה", אז הם יהיו מסוגלים לקבוע תבחינים ברורים למי ייחשב לומד תורה, מי יזכה לתואר "תורתו אומנתו" ומי לא. אבל המציאות היא שהם מסרבים באופן עקבי להתנות את פטור הגיוס לבחורי ישיבות בבחינת ידע חד-פעמית או קבועה או אפילו בריאיון אישי מדי שנה. כל עוד הם לא עושים זאת, אי אפשר להתחמק מהרושם שמה שהם מכנים "חוק יסוד לימוד התורה", הוא בעצם "חוק יסוד הגבר החרדי".
אינני יודע אם הח"כים החרדים יודעים זאת, אבל יש דיון הלכתי מסודר בשאלה אלו חובות יש להטיל על תלמידי חכמים בני הקהילה. מדובר בדיונים של מאות שנים: קהילות יהודיות גבו לעצמן מיסים, ותמיד היה מתח סביב השאלה הזו. בשולחן ערוך לדוגמה (יורה דעה סימן רמג) נפסק כי יש לפטור תלמידי חכמים ממיסים הקשורים לביטחון, אך אין לפטור אותם ממיסי תשתית, חינוך וחברה. אך רבי משה איסרליש (הרמ"א) אמר כי היו קהילות שנהגו שלא לפטור תלמידי חכמים ממיסים, ופוסקים בני זמננו העלו תהיות אם הפטורים הללו רלוונטיים במקרה שאנחנו נמצאים באירוע ביטחוני פעיל או כשהנטל על החברה הכללית יהיה גבוה מאוד.
אבל חשוב מכך, הדיון ההלכתי הוא אישי ולא מגזרי. החוק של הפוליטיקאים החרדים משאיר את השאלה מיהו "לומד תורה" בצורה עמומה ומגזרית. הם כותבים ש"מי שקיבל על עצמו להתמסר ללמוד תורה לתקופה ארוכה" הוא זה שייחשב לומד תורה. אלא שההגדרות ההלכתיות הן אחרות. הן מבוססות על כך שהתלמיד חכם יודע, שניתן לשאול אותו ברוב סוגיות התלמוד והוא יודע אותן.
יתרה מזו, שיטת רוב ככל הפוסקים היא שגם מי שעובד לפרנסתו יכול להיחשב "תורתו אומנתו", אם את זמנו הפנוי הוא מקדיש ללימוד תורה. בעוד שההלכה והמסורת היהודית מבקשות לפטור אנשים עם ידע תורני מובהק, החרדים מבקשים לזלזל במעמדו ההיסטורי של התלמיד חכם, ולהעניק אותו לכל מי שהוסלל לשבת בבית המדרש, ללא קשר ללימודו והישגיו. אין צורך להגיד כי בין השורות משתקף הזלזול החרדי בתלמידי החכמים שאינם חרדים; בכאלו שבחרו בשלב מסוים לשלב עבודה לצד לימוד תורה.
למרות כל זאת, אפשר לסיים בנימה אופטימית. הנה הצעה לייעוץ המשפטי בממשלה ובכנסת: אם חוק יסוד לימוד התורה יעבור ויצטרף לאיזכור של "חשיבות לימוד התורה" בחוק שירות הביטחון, זה מאפשר לפתור את אחת מהבעיות המשפטיות והחברתיות הגדולות סביב גיוס חרדים: ההוראה הנוכחית של היועמ"שית למשטרה ולצה"ל שכעת יש לבצע מעצרים ללא אבחנה. כלומר, לא ניתן להבחין בין בחור ישיבה שלומד בפועל לבין בחור ישיבה שלא עושה דבר. המעצרים הללו הם אינטרס של הפוליטיקאים החרדים שמעוניינים ביצירת כאוס חברתי בישראל.
כעת, על בסיס החוק יהיה בסיס לייצר אבחנה באכיפה בין מי שלומד תורה בפועל לבין מי שמבזבז את זמנו. לשם כך, ייתכן שיהיה צורך להקים מערך קטן שיוכל לתהות על קנקנו של העצור, לראות אם אכן הוא קרוב ללימוד התורה או לא. המערך הזה יוכל בעתיד להיות בסיס לאותו "פטור מגיוס" שיינתן לחלק מבני הישיבות החרדיים בעתיד, בכל חוק גיוס שהוא. בדרך זו, חוק יסוד לימוד תורה יהפוך להיות התשתית להרחבת הגיוס במגזר החרדי.
