השוק השחור שמרוקן את המדינה: כך כריית קריפטו משתקת את הכלכלה האיראנית
בעוד שאיראן מנסה להציג לעולם חזות של מדינה המתמודדת בגבורה עם סנקציות כלכליות, קרב סמוי מתנהל בלב התשתיות שלה: מלחמה בין הממשלה לבין רשת ענקית של כורי מטבעות דיגיטליים בלתי חוקיים. המאבק הזה, שמתנהל הרחק מעיני הציבור, הופך את אחת מספקיות הנפט הגדולות בעולם לשבויה בידי תעשייה מחתרתית שמכלה את משאביה.
המאבק של איראן ברגולציה של מטבעות קריפטוגרפיים מגלם פרדוקס: הממשלה הכירה רשמית בכריית קריפטו כענף תעשייתי חוקי, שנועד לעקוף את הסנקציות ולהרוויח מטבע זר. אך במקביל היא נלחמת ברשת מחתרתית עצומה של כורים לא מורשים, הפועלים מתחת לרדאר, ומשתמשים בחשמל המסובסד של המדינה כדי להפיק רווחים פרטיים. השימוש הלא חוקי באנרגיה הזו גורם להפסקות חשמל נרחבות, לזעם ציבורי ולבזבוז כלכלי עצום, שממחיש אובדן שליטה רגולטורי.
עבור הכורים הבלתי חוקיים, המניע די פשוט. מחירי החשמל באיראן הם מהנמוכים בעולם, תוצאה של סבסוד ממשלתי רב. בעוד שכורים מורשים משלמים תעריף גבוה הצמוד למחירי הייצוא, החוות הפיראטיות מנצלות חיבורים ביתיים או תעשייתיים, ולעיתים אף עוקפות את המונים לחלוטין. לפי הערכות גורמי החשמל האיראניים, כרייה בלתי חוקית צורכת מדי יום אלפי מגה וואט, כמות השווה לעיר גדולה כמו טהראן, או כמה תחנות כוח גרעיניות. עד 20% ממחסור החשמל הלאומי יוחס לפעילות זו.
כאשר רשת החשמל אינה עומדת בעומס, התוצאה צפויה: הפסקות חשמל מתגלגלות, בתי חולים מושבתים, עסקים קורסים ומכשירי חשמל ביתיים נשרפים. במילים אחרות, האנרגיה שהייתה אמורה להאיר בתים ולשמש את התעשייה הופכת לנכס דיגיטלי פרטי, והציבור משלם את המחיר, פשוטו כמשמעו, בחוש וחוסר נוחות.
כאשר איראן הכשירה את ענף כריית הקריפטו בשנת 2019, היא עשתה זאת כדי להרוויח מטבע זר דרך מסלול חוקי. הכורים המורשים נדרשו לקבל רישיון ממשרד התעשייה, המכרות והמסחר, ולמכור את המטבעות שנכרו לבנק המרכזי באמצעות מערכת ייעודית. כך ניסתה המדינה לתעל את הרווחים לצורכי ייצוב המטבע ולמימון הייבוא. אך הכורים הבלתי חוקיים פועלים מחוץ לכל פיקוח. הם צורכים חשמל מסובסד, גוזלים משאב ציבורי, ואת הרווחים שלהם, הנאמדים במיליוני דולרים, הם מעבירים לחו"ל. כך הופכת הכרייה הלא חוקית מנכס אסטרטגי אפשרי לעקיפת סנקציות למוקד הפסד כפול – של אנרגיה ושל מטבע זר.
משרד האנרגיה, שאינו יודע היכן ממוקמות מרבית החוות הללו, אינו מסוגל להשבית אותן גם בשעות שיא. חוסר השקיפות הזה משבש את תחזיות הביקוש, מגביר את הסיכון לנפילות מתח ולקריסת ציוד, ומאיים על יציבות התשתית כולה. ניסיונות האכיפה נראים כמעט נואשים, כאשר הממשלה מקיימת מבצעי פשיטה, מאתרת מתקנים חבויים במבנים נטושים ובמנהרות תת קרקעיות, ואף מציעה פרסים כספיים לאזרחים שידווחו עליהם.
חשוב להדגיש את ההבדל בין כרייה לשימוש. בעוד שהמדינה רואה בכרייה פעילות תעשייתית לגיטימית כל עוד היא מפוקחת ומנוהלת לטובתה, השימוש במטבעות דיגיטליים לתשלומים בתוך איראן אסור בהחלט. הבנק המרכזי אוסר זאת כדי למנוע בריחת הון ולהבטיח שליטה מלאה במערכת המוניטרית. אולם קיומו של מגזר כרייה פיראטי מערער גם את ההבחנה הזו, שכן החשמל המסובסד הופך לנכס דיגיטלי גלובלי שאינו כפוף למדינה, ובכך פוגע הן במדיניות הייצוב והן באסטרטגיית עקיפת הסנקציות.
המאבק בכרייה הבלתי חוקית הוא סיפור על מדינה שמנסה לשלוט בכלכלה דיגיטלית במונחים של תעשייה מיושנת. השוק השחור של הקריפטו באיראן הוא כבר לא רק בעיה טכנולוגית, אלא מראה המשקפת את חולשתה של הכלכלה האיראנית עצמה – מדינה שמבזבזת את משאביה על מנת לייצר ערך גלובלי שאין לה שליטה עליו.
אלה רוזנברג היא מומחית לכלכלת איראן במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA)
