לראשונה בישראל: תלמידים בכפר בדואי מנותק תשתיות מפעילים בית ספר אקולוגי עצמאי
בבית ספר בכפר בדואי בנגב – שבו אין חיבור לחשמל, למים ולביוב – פועל פרויקט ניסיוני של ייצור אנרגיה סולארית, טיהור מים והשקיה. פריד מחאמיד, שמוביל את המיזם, שואף להפיץ את המודל לכפרים ברחבי העולם שבהם אין תשתיות
התלמידים בבית הספר ״עתיד״ בכפר הבדואי הלא מוכר אל־פורעה שבנגב סיגלו לאחרונה שגרה חדשה. מדי יום הם מטפחים חממת ירקות אורגניים, מתפעלים מתקן שהופך פסולת לגז בישול ומוודאים שהמכשיר המייצר מי שתייה מהאוויר פועל כהלכה. מדי יום הם מגשימים חזון שעליו חולמות קהילות ברחבי העולם: מתפעלים מתחם אקולוגי פורץ דרך המסייע לתושבי המקום שאין בו חיבור לתשתיות. כך הם מסייעים לקהילה שלהם ליהנות לראשונה מתשתיות שעבור רוב אזרחי ישראל הן מובנות מאליהן אולם הפכו לחלק מנוף חייה של הקהילה רק כעת, ובמודל מתקדם הרבה יותר – חף מזיהום אוויר ואינו מזיק לסביבה.
כמעט כ־120 אלף תושבים מתוך כ־300 אלף בדואים המתגוררים בנגב חיים ב־35 כפרים לא מוסדרים שהמדינה לא מכירה בקיומם. בכפרים האלו אין כמעט מבני ציבור כמו מרפאות, והבתים אינם מחוברים באופן מסודר לחשמל ומים. כשיש מים זורמים, הם מגיעים מחיבורים מרוחקים, מה שפוגע באיכותם ומייקר אותם. החשמל מגיע מחיבורים פיראטיים המתנתקים תדיר או מגנרטורים שמונעים מדיזל הפולט זיהום אוויר כבד ומוביל לתחלואה. גם מערכת הביוב לוקה בחסר, ובכפרים הלא מוכרים היא בדרך כלל לא קיימת, והתושבים מתמודדים מדי יום עם תנאי מחיה מורכבים שמסכנים את בריאותם. המצב המתמשך הזה הוביל, בין היתר, לכך שהיישובים הבדואים בנגב נמצאים במצב הכלכלי הגרוע בישראל. לפי דו"ח של מכון ריפמן לפיתוח, אי־הסדרתם של הכפרים הבדואיים עולה למדינה בין 800 מיליון שקל ל־1.5 מיליארד שקל בשנה.
גם בתי הספר והגנים נאלצים לפעול בתנאים ירודים המשפיעים באופן הדוק על חיי היומיום של התלמידים. במרביתם לומדים בקרוואנים, והם לא מחוברים לתשתיות חשמל תקינות אלא לגנרטורים מזהמים, לא בטיחותיים ורועשים המונעים בדיזל הנחשב למסרטן, וסובלים מהפסקות חשמל תדירות. לרובם אין תשתית ביוב, והביוב זורם לבורות ספיגה שמזהמים את הקרקע ואת מי התהום, ומסכנים את בריאות התלמידים. מי השתייה גם הם נחשבים ללא טובים, והתלמידים מביאים מים מהבית או נאלצים לקנות בקיוסק הסמוך. מגרשי הספורט הצנועים הם תחת השמש הקופחת, ללא גג. לרובם אין אולמות לקיים אירועים, אין מעבדות, אין פעילויות אחר הצהריים. על גישה לטכנולוגיה — כמעט אין מה לדבר.
פתרון מקומי לבעיה גלובלית
למחצית מהאנשים בעולם אין גישה למערכת סניטציה, לרבים אין גישה לחשמל
גם בכפר אל־פורעה אין חיבור לרשת הביוב, אין חיבור לרשת החשמל ואין חיבור ישיר למים. ב־2006 החליטה הממשלה להכיר בכפר, אולם חזרה בה מתוך חשש כי הכרה פירושה גניזת התוכנית לכרות פוספטים בשדה בריר, שם נמצא הכפר.
פריד מחאמיד, מורה לשעבר בתיכון ״עתיד״ באל־פורעה, שבו לומדים 1,200 תלמידים, ומנהל פרויקטים במכון הערבה ללימודי הסביבה, דמיין חזון אחר עבור בית הספר, והחליט להגשים אותו בעזרת מכון הערבה ויוזמת "שמסונה״.
הוא חבר לסטארט־אפים שעוסקים בחדשנות אקלימית, וכך הוקם האב ראשון מסוגו בעולם, שכולל טכנולוגיות מנותקות רשת בגישה הוליסטית ואינטגרטיבית: מכשיר לייצור מי שתייה מהאוויר, מערכת לגונה מנותקת רשת לטיהור שפכים, שדה סולארי לייצור אנרגיה סולארית עם מערכת מיקרוגריד שמזינה 4 כיתות לימוד בחשמל נקי ואמין, מערכת ביוגז שממירה פסולת אורגנית לגז בישול וחממה חקלאית שבה התלמידים מגדלים ירקות אורגניים. המערכת הסולארית מספקת חשמל לבית הספר, מי השפכים המטוהרים מועברים לשדה, שאריות המזון מועברות למערכת הביוגז, ומי השתייה מסופקים לכלל השימושים.
״הקמנו גן מדע בחצר האחורית של בית הספר והתלמידים מריצים את המערכות", מסביר מחאמיד. "המטרה שלנו היא לא רק לשמש מודל להתמודדות עם אתגרי שינויי האקלים, אלא גם לעודד אותם ללמוד מדעים. אני רוצה לשים את אל־פורעה בחוד החנית. אנחנו יודעים שלמחצית מהאנשים בעולם אין גישה למערכת סניטציה, לרבים אין גישה לחשמל. יש מקומות שבהם הממשלה לא מתפקדת והתושבים צריכים לנהל את הרשתות האלו בעצמם. ברהט יש שכונות של 4,000 תושבים שהם כולם ללא חיבור לרשת. אמרתי בואו ננצל את זה כדי להתקדם. נקים חממה לסטארט־אפים שרוצים לקדם טכנולוגיות מנותקות רשת והם ידגימו אותן באל־פורעה. נביא ליישוב טכנולוגיה, ידע וסטארט־אפים מתקדמים״.
תשתיות אלה קריטיות לתושבים. כך, למשל, הסטארט־אפ לגונה שמתמחה בטיהור שפכים במקומות מנותקי רשת מייצר פתרון לתושבים. לדברי מחאמיד, הסניטציה הגרועה הנובעת מהיעדר תשתיות כבר הובילה להתפרצות פוליו באזור לפני כעשור. לכך מתווספים מזג האוויר השברירי ורשת החשמל הרעועה. ״המדינה מעדיפה לשלם מהכסף שלנו על גנרטור דיזל שפוגע בבריאות של התלמידים, מזהם את האוויר, לא יעיל ועולה לנו הרבה כסף, במקום לשים שם מיקרוגרידים סולאריים״, הוא אומר. ״התחלנו שדה ניסויי יחד עם עמותת שמסונה. הקמנו שדה סולארי והתלמידים מפעילים אותו, אחרי שעברו מחנה קיץ סולארי במכון הערבה. אלו כיתות שהיו כל הזמן עם הפסקות חשמל. בשיא החום, אין מזגנים. הכיתות עצמן נמצאות בקראוונים. קר בחורף, חם בקיץ, והתלמידים צריכים להתרכז וללמוד״.
"פתחנו גם חממה של אוכל בריא", מספר מחאמיד. "האוכל הכי לא בריא הוא בחברה הערבית ־ רובו נמכר דרך קיוסקים. תלמידים לא מביאים אוכל מהבית ואין להם חשיפה לאוכל בריא. אז הקמנו חממה כזו. עכשיו הם מכינים סלט אורגני טרי מירקות שגידלנו בבית הספר. מי השפכים הולכים לשדה ואנחנו מבשלים על הפסולת האורגנית שמייצרת גז מתאן. באים אלינו גם לא מעט תלמידים יהודים לראות וזה נותן גאווה לתלמידים שלנו. תלמידים מכל הארץ באים ללמוד באל־פורעה על חוסן אקלימי, וככה הם מכירים את הקהילה שלנו״.
העתיד של הנגב, ושל העולם
אין שום סיבה שקהילות לא ינהלו את כל זכויות האקלים שלהן. ייצרו בעצמן אנרגיה, מים ואוכל
במכון הערבה משוכנעים שמדובר בטכנולוגיות שאפשר לשכפל לכלל הנגב וגם לכפרים בעולם המשוועים לפתרונות, ומקווים שסטארט־אפים נוספים יזהו את הפוטנציאל. ״זה העתיד של הנגב״, מסביר מחאמיד. ״במקום לכרות פוספטים בשדה בריר, בואו נפתח שם את המחקר, נקים מרכז של מו"פ בדואי. זה החלום שלי. אנחנו רוצים לבנות יכולות מקצועיות לקהילה, לגרום לזה לחלחל ולשכנע את המדינה לתת לנו הזדמנות. שיהפכו את כל בתי הספר למרכזי חדשנות אקלימיים. אנחנו חושבים עם התלמידים איך להפוך את בתי הספר לתחנות כוח סולאריות שמוכרות חשמל נקי סדיר לתושבים. לפתח מודל עסקי סביב זה. יש מקומות שאין בהם מגרשי ספורט כי אין צל. אפשר להקים קירוי סולארי ותחתיו מגרשי ספורט, ואת החשמל למכור. יש פוטנציאל ענק להעתקת המודל הזה לעולם. 20% מתושבי ארה״ב הם מנותקי רשת. אין שום סיבה שקהילות לא ינהלו את כל זכויות האקלים שלהן. ייצרו בעצמן אנרגיה, מים ואוכל. אין סיבה טכנולוגית שזה לא יקרה״.
לדברי מחאמיד, הפרויקט באל־פורעה כבר זכה להתעניינות עולמית. ״בוועידת האקלים העולמית קיבלנו המון התעניינות ממדינות באפריקה ובאסיה. אמרו לנו: יש לכם את כל החבילה שם בפורעה, תנו לנו רק אחת מהטכנולוגיות ויהיה לנו טוב. שינוי האקלים יהיה כל כך קיצוני, ואנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו משאירים לילדים שלנו אם לא את היכולות לשלוט בתנאים האלו. אני רוצה שיזמים יגיעו לכאן ויראו את הפוטנציאל ויבינו שיש כאן הזדמנות ששווה הרבה כסף. חברת נטפים הבאה תצא מכאן. אין שום סיבה שלא נעשה מהפכה. זה לא רק אקלים. זו פדגוגיה, מוביליות חברתית ויזמות. זה העתיד של העולם. אנחנו יכולים לעזור למדינה להתמודד עם האתגרים של שינויי האקלים, ובעולם זה יהיה שווה מיליוני דולרים. זה פוטנציאל שאין לו גבול״.
בינתיים, במכון הערבה מקווים להרחיב את הפרויקט לכפרים נוספים בנגב. ״המטרה היא לקחת את המודל הזה וליישם בבתי ספר אחרים. זאת השיטה של מכון הערבה. את כל הפרויקטים שאנחנו עושים אנחנו רוצים לשכפל הלאה כי הם פותרים בעיות של קהילות״, מסכם טארק אבו חאמד, מנכ״ל מכון הערבה.
