האיום האיראני על סגירת מיצרי הורמוז: פצצה מתקתקת או גול עצמי?
איראן מאיימת שוב ושוב לסגור את מיצרי הורמוז – אחד מצירי האנרגיה הקריטיים בעולם, מהלך שעשוי לפגוע בכלכלה העולמית כולה. אבל בניתוח קר של עלויות ותועלות, מתברר שהמהלך יהיה קטלני קודם כל עבורה
האיומים האיראניים לסגור את מיצרי הורמוז חוזרים ונשנים, ובכל פעם הם מעוררים הדים וכותרות. נדמה לרגע שטהרן מתקרבת להפעלת אחד מנשקי יום הדין הכלכליים של האזור. אבל אם מקלפים את הרטוריקה, מגלים שמדובר בפצצה מתקתקת ללא חומר נפץ – איומים שאין בכוונת איש להפעיל אותם.
מיצר הורמוז הוא מהמעברים הימיים החשובים בעולם. למעלה מ-20 מיליון חביות נפט עוברות בו מדי יום – יותר מ-20 אחוזים מהתצרוכת העולמית. חסימתו תגרום לטלטלה גלובלית: עליית מחירים, זעזועים בשוקי האנרגיה, תגובות צבאיות ולחץ בינלאומי אדיר. אך מעל הכול, היא תפגע באיראן עצמה.
טהראן תלויה כמעט לחלוטין במעבר הזה. יותר מ-95 אחוזים מייצוא הנפט שלה עובר דרכו. האלטרנטיבה – הצינור היבשתי לג'אסק, באמצעותו מסוגלת איראן להזרים רק חלק קטן מהנפט. גם רוב היבוא של איראן, כולל תרופות, מזון וציוד טכנולוגי, תלוי בנתיב ימי. חסימה של המצר היא למעשה חנק עצמי.
הפגיעה לא תישאר בגבולות איראן. סין, הרוכשת המרכזית של הנפט האיראני, מייבאת כ-90 אחוזים מהנפט של טהרן, שמספק לה כ-15 אחוזים מצריכת האנרגיה. כל עיכוב יגרור עלויות כבדות לחברות הזיקוק ולמפעלים בסין. גם הודו, שמייבאת כ-40 אחוז מצריכת הנפט שלה דרך מצרי הורמוז, תעמוד תחת לחץ כבד במקרה של חסימה.
לעומת זאת, סעודיה והאמירויות הצליחו לבנות לעצמן פתרונות יבשתיים חלקיים. סעודיה מסוגלת להעביר עד 7 מיליון חביות ביום בצינור מזרח–מערב המגיע לים האדום, והאמירויות מסתייעות בצינור לפוג'יירה. אבל גם יחד, מדובר בפתרון מוגבל שלא יכול להחליף את הורמוז.
אז אם החסימה תפגע כמעט בכולם – ובעיקר באיראן – מדוע היא ממשיכה לאיים? כדי לענות על כך נעבור לתורת המשחקים, ונשתמש בעיקר במודל של 'הפצצה המתקתקת'. במשחק הזה, שחקן מחזיק באמצעי הרסני, אך אם יפעיל אותו – הוא עצמו ייפגע קשות. לכן הוא משתמש בעצם האיום כדי להשיג הרתעה. לא מתוך רצון לממש, אלא כדי לגרום לצד השני להיבהל או לסגת.
בדיוק כך פועלת איראן: היא מאותתת שהיא יכולה לחסום את הורמוז, אך יודעת שמדובר במהלך שיפגע בה יותר מכולם. לכן היא בוחרת להישאר באזור האפור של האיום. היא לא מוותרת – כדי לא לאבד את ההרתעה – אך גם לא מממשת, כדי לא לשלם את המחיר.
חשוב להדגיש: ניתוח זה מבוסס על ההנחה – המקובלת בתורת המשחקים – שלפיה שחקנים פועלים באופן רציונלי, תוך שקלול עלויות ותועלות. ככל שאיראן אכן מקבלת החלטות ממניעים רציונליים, סביר שהאיום על הורמוז נועד להשפיע – לא להתממש.
אלא שבמשחק חוזר, כאשר האיום מושמע שוב ושוב מבלי להתממש, הוא מתחיל לאבד את עוקצו. השחקנים האחרים מזהים את הדפוס, הבלוף נחשף, והרתעה שאינה מתורגמת למעשים – הופכת לרעש רקע. איראן עומדת כעת בין איום לבין פעולה שהיא יודעת שלא תוכל לשאת בתוצאותיה.
על פי תורת המשחקים, האיום לסגור את מצרי הורמוז אינו תוכנית פעולה – אלא תמרון תודעתי. הוא לא נועד להתממש אלא להשפיע. אבל בעולם שבו כל קלף נשחק בסיבוב חוזר, גם האיומים הגדולים ביותר מאבדים את כוחם כשהם לא מתממשים. הפצצה אולי מתקתקת – אבל אם היא לא מתפוצצת, כולם בסוף מפסיקים להקשיב.
ד"ר כפיר תשובה הוא מומחה לתורת המשחקים וקבלת החלטות ומרצה לכלכלה במכללה האקדמית רמת גן
