האקדמיה הישראלית מאבדת את הדור הצעיר
לא כי הם עצלנים - הם פשוט לא בטוחים שהתואר האקדמי שווה את זה, והמעסיקים מצטרפים למגמה: כ-57% צופים שיוותרו על התואר האקדמי כתנאי סף להעסקה
“אני לא מחפש ללכת למקום ללמוד בו, אני לומד לבד. יש לי את המחשב הנייד”.
"לפני כמה שנים התקבלתי לתואר, אבל הבנתי שאני לא רוצה להשקיע בזה את כל החיים שלי.. פחדתי שלא יהיה לי זמן לעשות את הדברים שאני באמת אוהב”.
משפטים כגון אלה חזרו שוב ושוב בסדרת ראיונות קבוצתיים עם צעירים מרחבי הארץ, שנערכו במהלך שנת 2024 על ידי מרכז אדמונד דה רוטשילד לחיבור השכלה גבוהה-תעסוקה עבור הלמ"ס. אלו אינן אמירות שוליים אלא ביטוי לשינוי עומק: בעיני צעירים רבים, האקדמיה חדלה להיתפס כשלב רלוונטי בהתפתחות האישית והמקצועית, ואינה נתפסת עוד כנתיב בטוח לקריירה.
כעת, לתחושות מצטרפים גם נתונים: ממחקר שחברת הייעוץ והמחקר NAS ערכה עבור מרכז אדמונד דה רוטשילד עולה מגמה מדאיגה: מאז שנת 2016 חלה בישראל עלייה של 36% בשיעור הצעירים המתקבלים למסלול הלימודים האקדמי אליו נרשמו, אך בוחרים שלא להתחיל כלל בלימודים אקדמיים.
הנתונים מטרידים במיוחד כשמדובר בתחומי המדעים המדויקים והטכנולוגיים. מצד אחד, בתחומים אלה, הנחשבים למבוקשים ולתעסוקתיים ביותר, חלה מגמת עלייה מובהקת במספר הנרשמים. כך למשל, מספר הנרשמים בשנה לחוגי סטטיסטיקה ומדעי המחשב עלה בכ-130% (4859 ב-2013/14 לעומת 11,015 ב-2022/23) ובתחום ההנדסה והאדריכלות עלה ב-25%. ואולם, דווקא בתחומים אלה, חלה עלייה חדה במספר הצעירים שהתקבלו ללימודים אך בסופו של דבר בחרו שלא להתחיל ללמוד כלל. מספר המתקבלים לסטטיסטיקה ומדעי המחשב שהחליטו לא ללמוד כלל עלה ב-40% בעשור האחרון ומספר המתקבלים להנדסה והאדריכלות שהחליטו לא ללמוד כלל עלה ב-82%(!). גם במנהל עסקים נרשמה עלייה של כ־50% במספר הנרשמים בשנה ובמקביל חלה עלייה קלה גם בשיעור המתקבלים שמחליטים בסוף לא ללמוד.
אם כן, הצעירים, ודווקא אלה המצליחים להתקבל למסלולים הסלקטיביים, מצביעים ברגליים. זה לא אומר שהם מוותרים על למידה, הם רק מצפים למודל למידה אחר.
מגמות המערערות על המודל האקדמי באות לידי ביטוי גם בדו"חFuture of Jobs 2025 של ה־World Economic Forum, המבוסס על סקר רחב היקף, שנערך בקרב למעלה מ-1,000 מעסיקים מ-55 מדינות, המעסיקים יחד יותר מ-14 מיליון עובדים. הדו"ח מצביע על מגמה ולפיה כ-64% מהמעסיקים מתכננים לאמץ או להרחיב גיוס המבוסס על מיומנויות במקום על דרישות תואר, ורק 43% צופים שימשיכו לראות בתואר האקדמי כתנאי סף להעסקה. כ-57% מהמעסיקים - נתון שהולך וגדל - מעדיפים ניסיון, או מבחני מיומנויות. זוהי עדות ברורה למעבר עולמי ממיקוד בהשכלה פורמלית למיקוד במיומנויות מעשיות ובכישורים ניתנים להוכחה.
הנתון הזה לא נוצר בחלל ריק. 63% מהמעסיקים מדווחים כי הם מתקשים למצוא עובדים בעלי המיומנויות הנדרשות לעבודה. המחסור מתמקד בעיקר ב-"Complementary Skills", אותן מיומנויות אנושיות וקוגניטיביות שהבינה המלאכותית אינה צפויה להחליף, אלא נדרשות כמשלימות לטכנולוגיה מתקדמת. בין מיומנויות אלה נמנות חשיבה ביקורתית ויצירתית, חוסן, גמישות וסתגלנות, מנהיגות ותקשורת בינאישית אמפתית.
כאשר בוגרי האקדמיה מסיימים לפחות שלוש שנות לימוד מבלי לרכוש את המיומנויות הללו, ערכה של האקדמיה נשחק בעיני הצעירים המבקשים רלוונטיות, ובעיני המעסיקים והמשק, המבקשים מוכנות אמיתית לעולם העבודה.
מרבית המוסדות האקדמיים בישראל פועלים במידה רבה במנותק משוק העבודה: מעסיקים כמעט שאינם שותפים בוועדות האקדמיות, תוכניות לימודים אינן מתעדכנות בקצב השוק, ומרבית המרצים מגיעים מרקע אקדמי טהור, הרחק מהצרכים ומהשפה של העולם שמחוץ לאקדמיה. התוצאה היא מערכת מצוינת ביצירת ידע, אך פחות מיומנת בהכשרת בוגרים המסוגלים ליישם אותו.
עם תום המלחמה, הצורך רק מתעצם. למעלה מ-100 אלף סטודנטים שגויסו למילואים חוזרים השנה לספסל הלימודים בציפייה להשתלבות והתפתחות בעולם התעסוקה המשתנה. לאחר תקופה ארוכה ומורכבת, כדאי וצריך להעניק להם את הכלים שיאפשרו להם להשתלב, להתפתח ולהוביל בתקופה של שקט, שיקום וצמיחה כלכלית.
במוסדות מובילים בעולם, כמו MIT ואוקספורד, השינוי כבר מתרחש: הכשרות בתחומי מנהיגות, יזמות וחשיבה מערכתית משולבות כחלק בלתי נפרד מהתואר האקדמי. האקדמיה הישראלית יכולה וצריכה ללמוד מכך: לא לוותר על מהותה המחקרית והערכית, אלא להרחיב את שליחותה. אם המערכת תדע לאמץ מורכבות זו, נוכל לא רק לשמור על אקדמיה רלוונטית, אלא גם להשיב את מעמדה כמגדלור של חברה לומדת, יוצרת, ביקורתית ומשגשגת.
אילאיל אמיר-כסיף היא מנהלת מרכז אדמונד דה רוטשילד לחיבור השכלה גבוהה-תעסוקה
