דעה
האם החברה שלך ערוכה לעידן ה-LLM? פסק דין Bartz מציג מהפכה בתחום זכויות היוצרים
בית המשפט הפדרלי בארה"ב קבע כי שימוש בתכנים מוגני זכויות יוצרים לאימון מודלי AI יכול להיחשב חוקי, אך עם הגבלות חדות. התוצאה: דירקטוריונים בחברות הטק נדרשים עכשיו להוכיח שקיפות מלאה במקורות הדאטה - או להסתכן בתביעות ייצוגיות
פסק דין תקדימי שניתן לאחרונה בארה"ב בשם Bartz v. Anthropic עשוי לטלטל את עולם הבינה המלאכותית ואת המוסכמות המשפטיות של זכויות יוצרים. במוקד הסוגיה: האם חברות יכולות לאמן מודלים גנרטיביים כמו Claude באמצעות טקסטים מוגנים בזכויות יוצרים, מבלי לקבל לכך רישיון? בעוד שהמקרה של ברץ' התמקד בשאלה האם ניתן לאמן מודלים גנרטיביים כמו Claude באמצעות טקסטים מוגנים בזכויות יוצרים, השלכותיו חורגות הרחק מעבר לשאלה זו. מדובר למעשה ברעידת אדמה שמטלטלת את הדרך שבה תאגידים, דירקטוריונים ויזמים צריכים לחשוב ולפעול בכל הנוגע לשימוש בבינה מלאכותית, אתיקה ואחריות משפטית.
בית המשפט הפדרלי קבע שאימון מודלים על טקסטים מוגנים עשוי להיחשב כ"שימוש הוגן" אך רק אם הוא עונה על תנאים מסוימים. לעומת זאת, יצירת מאגר פיראטי של טקסטים קבועים, כפי שעשתה אנטרופיק אינה מוגנת. ההבחנה הזו איננה טכנית - היא מהותית. היא יוצרת קו גבול בין יצירתיות לגניבה, ומציבה רף ברור באשר למה מותר ומה לא בעידן של למידת מכונה.
השלכות פסק הדין מרחיקות לכת. חברות המפתחות מודלי שפה גדולים (LLMs) יידרשו לספק תשובות מדויקות יותר לשאלות שנשאלות כבר עכשיו בחדרי הדירקטוריונים ובמשרדי עורכי הדין: כיצד אומן המודל? מאילו מקורות נשאב הדאטה? האם ניתנו רישיונות מתאימים? אילו סיכוני קניין רוחני קיימים בעקבות השימוש במקורות? ובמישור הרחב יותר, גם מה המשמעות האתית של שימוש ביצירות שנוצרו בידי אחרים, לעיתים ללא הסכמה או תגמול?
בעולם שבו בינה מלאכותית גנרטיבית משתלבת עמוק בתהליכי פיתוח, שירותים, שיווק וחדשנות פסק הדין Bartz מחייב שינוי פרדיגמה בממשל התאגידי. זה כבר לא עניין טכני שמטופל במחשכים. הדיון המשפטי עבר מהמסדרונות של משרדי עורכי הדין ישירות אל חדרי הדירקטוריון. המשמעות: הדירקטוריון עצמו מחויב ליזום, להוביל, לשאול שאלות ולהציב מדיניות ברורה. הוא נדרש להבטיח שקיימים מנגנוני תיעוד, פיקוח ואחריות, ושהחברה יודעת בדיוק מהיכן הגיע המידע שאיתו ועליו היא בונה את העתיד שלה.
השאלות שחייבות להישאל הן: האם לחברה יש נהלי אתיקה הנוגעים לשימוש בבינה מלאכותית? האם קיים תיעוד של מקורות הדאטה? האם תוצרי הבינה מוגנים בזכויות יוצרים, או להפך, מסתכנים בהפרתן?
כמו בתחום הגנת הפרטיות, גם כאן: שקיפות, תיעוד ואחריות של הדירקטורים עשויים להיות ההבדל בין חדשנות מבריקה ובין תביעה ייצוגית. בעידן שבו כל שורת קוד עשויה לשאת בחובה אחריות משפטית, המענה חייב להתחיל מלמעלה.
חוק זכויות היוצרים האמריקאי, כפי שהוא היום, אינו מספק ודאות מלאה. אין בו הכרה מפורשת ביצירה שנוצרה על ידי מכונה, אך אין בו גם איסור גורף. הפער הזה מייצר אזור דמדומים משפטי שמזמין תביעות וחשיפה - ומעמיד בסימן שאלה את הלגיטימיות של תוצרים מבוססי בינה מלאכותית. בעוד שחלק מהתכנים מגיעים מנחלת הכלל, אחרים שייכים למחברים שעמלו עליהם – ושלא נתנו הסכמה לעשות בהם שימוש.
המציאות החדשה מציבה אתגר ברור להנהלות ולמשקיעים: זה הזמן לשנות דיסקט. חברות, במיוחד ציבוריות, יידרשו לדווח על סיכוני זכויות יוצרים הקשורים לפעילות הבינה המלאכותית שלהן. דירקטוריונים צריכים לוודא שמתקיימת מדיניות אתית באיסוף דאטה ובאימון מודלים. והמשפטנים - יצטרכו לחשוב מחדש מהי "יצירה" ומהו "שימוש הוגן" כשמי שכותב הוא אלגוריתם.
פסיקת Bartz אינה סוף פסוק , אבל היא מניחה תשתית להתחלה חדשה. היא מרמזת: הבינה המלאכותית כאן להישאר - אבל עליה להתנהל לפי כללים. הכללים הללו עדיין נכתבים –-וזהו הרגע להשפיע עליהם. אחריות דירקטורית לא מסתיימת בדוחות הכספיים, אלא ממשיכה עד לשורת הקוד האחרונה.
עו"ד ד"ר הדר ז'בוטינסקי היא יועצת משפטית לענייני רגולציה וחקיקה לחברות, ארגונים וממשלות ועומדת בראש מרכז הדר ז'בוטינסקי לחקר בין-תחומי של שוקי הון, משברים וטכנולוגיה. ד"ר מיכל לביא היא חוקרת בכירה במרכז הדר ז'בוטינסקי לחקר בין-תחומי של שוקי הון, משברים וטכנולוגיה
