המטוס הפרטי, האדמו"ר מגור ואיש העסקים הממולח מניו יורק ששווה חצי מיליארד דולר
מיהו יואלי לנדא, איש עסקים צעיר ואקסצנטרי מחסידות סאטמר, שהטיס במטוסו הפרטי את האדמו"ר מגור במאמציו לגייס כסף לישיבות בישראל, וכיצד הפך המכתב העוקצני שכתב לאדמו"ר על תרבות השנור שהשתרשה אצל החרדים לשיחת היום ברחוב החרדי
יואלי לנדא הוא איש עסקים חרדי אקסצנטרי, בן 45 שצבר את הונו מעסקי בתי האבות בניו יורק. בעיתונות המקומית שמו עלה לכותרות לפני כעשור, כשרכש מבנה ציבורי בשם ריווינגטון האוס מעיריית ניו יורק במחיר של 28 מיליון דולר, ובתוך 13 חודשים הצליח לשנות את ייעוד המבנה, ולמכור אותו מחדש ברווח של כ־70 מיליון דולר. הפרשייה זכתה לכינוי "שערוריית ריוויניגטון", סגן ראש עיריית ניו יורק התפטר, העירייה שינתה את נהליה, לנדא והקבוצה העסקית שלו יצאו מהאירוע כמעט ללא פגע, אך הוא בנה לעצמו בניו יורק דימוי ציבורי של אדם שנוי במחלוקת, מתוחכם ואולי אף מפוקפק.
במקביל לעסקיו הפורחים (הונו שווה לפי הערכות כחצי מיליארד דולר), לנדא החל להפוך לדמות בולטת בתוך המגזר החרדי, למרות שהוא חסיד סאטמר, וככל הנראה קרוי על שם האדמו"ר המיתולוגי שנפטר ב־1979. לנדא מקיים קשרים ענפים עם כלל העולם החרדי, החסידי והליטאי כאחד. הוא נע לא מעט במטוסים ומסוקים פרטיים, רחוק מלהיות סגפן או צנוע (כדוגמה זניחה: במסיבת "שבע ברכות" לבתו הוא ייבא מישראל את ליאור סושרד וישי ריבו), אוהב את אור הזרקורים, את הקירבה לבעלי השפעה מסוגים שונים וזוכה לחיבה בתוך הקהילה בעקבות תרומותיו הנדיבות.
בתחילת השבוע, לנדא חיבר בין שתי הדמויות שהוא מגלם, איש העסקים השובב, והתורם החרדי האהוב. האדמו"ר מגור הקשיש (86), רבי יעקב אריה אלתר, מנהיגה הרוחני של אגודת ישראל הגיע לארצות הברית בכדי לאסוף כספים שנועדו לפצות על הקיצוצים בתקציב הישיבות, התארח אצל לנדא ונסע במטוסו הפרטי. לנדא גם תרם בעצמו תרומה נכבדת. אבל במקביל החליט להגיד לאדמו"ר מגור מה הוא חושב על האופן שבו מתנהלות המפלגות החרדיות והמנהיגים החרדיים בישראל. והוא עשה זאת שוב, בהתאם לתכונותיו האופייניות, במכתב אישי לאדמו"ר, שמופץ אחר כך בתפוצה רחבה, מלא בשבחים אך גם בעקיצות וברמיזות כי "סאטמר טובים יותר".
למרות כל השובבויות הללו, שווה להתעכב על מכתב זה. לנדא אמנם לא דמות רוחנית חשובה, אבל הפוזיציה שלו כחסיד סאטמר אנטי-ציוני וכתורם מרכזי, מאפשרת הצצה לביקורת פנים-חרדית, ומייצרת מפגש מוזר וכמעט תמוה בין השקפת העולם החרדית האנטי-ציונית לזו הציונית-ישראלית.
הכסף כמנוע גיוס
בתרגום לעברית מהירה לנדא טוען כי ההסתמכות החרדית על המדינה מזיקה לחרדים עצמם מבחינה כלכלית, פסיכולוגית ורוחנית. לדבריו, ההסתמכות הכלכלית על המדינה יוצרת תמריץ נמוך לרבני הקהילה ליצור דור של בעלי הון שיחזיק את מוסדות החינוך. בשלב הבא, ההסתמכות הכלכלית על המדינה הופכת לתלות ממשית, כך שהחברה החרדית עצמה רואה את עצמה כחסרת יכולת להתמודד עם הצרכים הכלכליים בעצמה, ולא מחנכת את בניה ללקיחת אחריות אישית על החזקת המוסדות (ולכן העשירים החרדים בארץ לא תורמים מספיק למוסדות). ולסיום, התלות הכלכלית של החרדים במדינה מביאה לכך שהם מסכימים לקבל פשרות רוחניות שבעיני עצמם הן בלתי נתפסות, כשהפשרה הגדולה ביותר היא הנכונות לגייס את מי שלא לומד (מה שנתפס בעיני לנדא והחרדים בארץ כ"חילון ושמד") רק בשביל לקבל כסף לישיבות.
לנדא כותב בשפה דתית וחריפה, ובמהלך מכתבו הוא עושה אבחנה בין האדמו"ר מגור לבין שאר הרבנים החרדים. בעיני לנדא, האדמו"ר מגור הוא "היחידי שעמד בעוז ובגבורה לצאת מהממשלה שמאיימת לגייס את בחורי ישראל לצבאם הטמא", ושהעז להצהיר כי "בגור לא יהיו שום פשרות, גם בחור שאיננו לומד אנחנו לא מפקירים". אבל שאר הרבנים החרדים, בעיני לנדא, "עושים פשרות לטמא את בחורי ישראל, ושולחים את בניהם למולך הציוני".
ייתכן שלנדא קיצוני יותר מחלק מהרבנים החרדים בנוגע ליחס לצבא הישראלי, אבל האבחנה שלו כי "כל השאיפה שלהם היא רק למצוא חוק של 'רע במיעוטו', הכל בכדי לחזור לקבל כסף מהמדינה, ובשביל הכסף הם משכנעים את עצמם שזו לא עבירה גדולה ללכת לצבא" אינה רחוקה מהמציאות. התלות החרדית-ישראלית בכסף הממשלתי נראית מביכה מאוד לעיניים חרדיות בניו יורק.
לנדא עצמו מנסה לשכנע את האדמו"ר מגור כי הממשלה בישראל מבינה את כוחה אל מול החרדים ולכן תפעל לשנות אותם באופן מודע: "היום ראשי המדינה התחילו לגלות טלפיהם, הם החלו לדרוש תמורה תחת הממון שהם נותנים, הם התחילו לדרוש פיקוח במוסדות החינוך. בהתחלה זה היה בהצנע, אבל עכשיו בלי בושה מעלים על השולן את הדרישה להתערב לגמרי בתוכן הלימודים". לנדא מתכוון לדרישה ללימודי ליבה, ולאי מתן תקציבי אופק חדש לחינוך העצמאי, והאינטואיציה שלו נכונה: התורמים למגזר החרדי בישראל, קרי אזרחי ישראל שאינם חרדים, החלו להיות יותר תובעניים, הם לא מצפים ל"תמורה", אבל הם כן מצפים שכספיהם לא יושקעו במקומות שמזיקים להם עצמם כלכלית בטווח הארוך.
איך להניע את "גלגל ההצלחה"
חסיד הסאטמר מניו יורק מציע לאדמו"ר מגור שפרש זה עתה מהממשלה להשלים את המהלך "ולהפוך מנצרך של המדינה, להיות 'בעלי בתים' על עצמם ושלא ישלוט בהם אף אחד". לנדא בעצם מציף בפני האדמו"ר מגור את האופן שבו החרדים בישראל נראים מבחוץ, וכפי שהוא כותב: "נעשים נצרכים ושנוררס אצל הכופרים, במקום שהאברכים והבעלי בתים יהיו הפטרונים של המוסדות".
הוא מביא לכל אורך המכתב כדוגמה את חסידות סאטמר הקיצונית: "האדמו"ר ז"ל (ר' יואל טייטלבוים, ש"ט) לימד את הציבור לעבוד קשה, ולשאת את העול על כתפיהם, וכך הניע אצל בני קהילתו את גלגל ההצלחה. המנהלים למדו שאין להם לתלות עיניהם באחרים, רק עליהם לעבוד קשה לגייס את הכסף, והבעלי בתים היו מוכרחים לעבוד קשה בשביל להיות גבירים גדולים". במילים אחרות, התלות במדינה ואי העבודה, אינם רק נטל על משלמי המסים הישראליים, אלא הם מייצרים חברה חלשה, שלא יודעת לקחת אחריות על עצמה, וללא תמריצים להתקדמות.
בסביבת האדמו"ר מגור אמרו לכלכליסט כי חילוקי הדעות בין סאטמר לגור סביב נטילת תקציבים מהמדינה הם רבי שנים, וכי הדבר לא ישתנה עכשיו – ולכל אחד יש השיטה שלו. למעשה, אף אחד לא חשב אחרת. בסופו של דבר, לנדא הוא רק עשיר צעיר, ואכן היו רבים שראו במכתבו חוצפה והעזת פנים כלפי האדמו"ר מגור, אבל הוא הפך ויראלי בתוך הקהילה החרדית, לא בגלל הפן הרכילותי, אלא בגלל שהוא נגע במה שחרדים רבים בישראל שואלים את עצמם: האם התלות שלנו במדינה איננה פתטית? האם היא לא מזיקה לנו עצמנו מבחינה רוחנית, חברתית וכלכלית? למעשה, לא רק חרדים שואלים את עצמם את השאלות הללו, אלא גם ישראלים רבים שאינם חרדים, שאומרים לעצמם: "אנו באמת לא חייבים שתהיו ציונים, נסתדר, אבל אנא את האחריות על עצמכם, אל תפילו עלינו, זה כבר יקר לנו".
