עובדים זרים בכל פינה? זה כבר לא פתרון – זו בעיה
בישראל נוצרה מגמה מסוכנת שמאיימת על אחד הנכסים הכלכליים והחברתיים החשובים ביותר שלנו – העובד הישראלי. מה שהתחיל כפתרון זמני למחסור בעובדים בענפי הבנייה והחקלאות, הפך להתמכרות הולכת ומתרחבת ליבוא עובדים זרים כמעט לכל תחום במשק.
בשנה האחרונה, ובמיוחד בעקבות מלחמת חרבות ברזל, אושרו למעסיקים בישראל מכסות חסרות תקדים לייבוא והעסקת עובדים זרים במגזרים שהיו בעבר מחוץ לתחום: לפי בדיקת כלכליסט מגזר התעשייה קיבל מכסה של כ-18 אלף עובדים זרים ומגזר המסחר והשירותים הכולל גם רשתות קמעונאות, אופנה ומסעדנות – קיבל למעלה מ-26 אלף עובדים.
גם ענף הרכב המצטרף לגל כשלפי דיווח נוסף בכלכליסט ,יבואניות רכב כבר מעסיקות היום עובדים תאילנדים במוסכיהן, ובמגעים מתקדמים להבאת מכונאים נוספים מהודו. כך מה שהיה פעם מקצוע מבוקש שדרש הכשרה והשקעה, הפך לעוד זירה שבה העובד הישראלי הופך לפחות ופחות רלוונטי. כמו כן, רק היום (28.10.25) הוועדה המיוחדת לעובדים זרים דנה בהקצאת מכסה חדשה לעובדים זרים בתחום הנהיגה ברכב כבד - עוד שלב בדרך לשוק עבודה שבו כמעט כל מקצוע נחשב "מתאים לייבוא".
אין מחלוקת על כך שישראל מתמודדת עם מחסור בעובדים בתחומים מסוימים. אבל הפתרון שנבחר – הרחבה מתמדת של מכסות עובדים זרים - הופך מתרופה למגפה, שכן פתרונות מהירים הן גם מתכון לנזק ארוך טווח. המדינה עומדת בפני רגע קריטי: עשרות אלפי מילואמניקים יחזרו בקרוב לשוק העבודה, אחרי חודשים של שירות מפרך במסגרתו שמו את החיים והקריירה שלהם בצד למען המדינה. האם הם ימצאו שהמשרות שהיו שייכות להם מאוישות עכשיו על ידי עובדים זרים? המעסיקים אולי נהנים מפתרון קל ומהיר, אבל המדינה תשלם את המחיר: שחיקת שכר, ירידה בפריון, והתרחקות של צעירים מהשוק בכלל.
שוק העבודה הישראלי התגאה במשך שנים בשיעור אבטלה נמוך במיוחד, אבל אם נמשיך לשחרר את הרסן, נוכל להיפרד מההישג הזה מהר מאוד. אם לא נציב גבול ברור, זו תהיה לא רק פגיעה באנשים – אלא ביסודות הכלכלה ואף החברה הישראלית. זו לא רק שאלה מוסרית – זו סכנה כלכלית ממשית.
העסקת עובדים זרים בהיקפים כאלה מוחקת את הערך של עבודה עברית. זו אינה רק סיסמה נוסטלגית; זה הבסיס לשוק עבודה גמיש, יציב ובר קיימא. ברגע שמעסיקים יקבלו את האופציה להחליף עובדים מקומיים בפתרון זמני מבחוץ, הם יאבדו את התמריץ המרכזי שלהם להשקיע בהכשרות, בתנאים ובהתייעלות.
אלו הטוענים כי מדובר בצורך חיוני לשמירה על הצמיחה והפריון של המשק הישראלי מתעלמים מהעובדה שהמציאות בשטח מוכיחה אחרת: אם נמשיך להרחיב את המכסות בלי בלמים ניצור תלות, לא צמיחה. כבר היום, אלפי ישראלים נמנעים מלחזור לענפים שבהם מרבית כוח האדם הפך זר, מתוך תחושת ניכור וחוסר סיכוי.
אי אפשר לדבר על “הכשרות לעתיד” ועל “התמודדות עם מהפכת ה- AI ובו בזמן לפתור כל בעיית כוח אדם על ידי יבוא עובדים. כך מוצא עצמו העובד הישראלי נלחץ בין שני קטבים: מצד אחד טכנולוגיה שמייתרת מקצועות, מצד שני עובדים זרים שמחליפים אותו במקצועות הפשוטים. באמצע, העובד הישראלי מוצא את עצמו בלי מקום, בלי כיוון ובלי ביטחון תעסוקתי.
מדינת ישראל חייבת לשים קו אדום ברור: עובדים זרים – כן, אבל רק היכן שאין תחליף ישראלי אמיתי, כמו בענפי החקלאות והבנייה. בכל יתר התחומים, הממשלה צריכה להפעיל תמריצים כלכליים וחברתיים חזקים למעסיקים שימשיכו להעסיק ישראלים – החל מהרחבת מס הכנסה שלילי כדי להפוך עבודה ישראלית לכדאית יותר, דרך הכשרות מקצועיות ממוקדות ואף סבסוד שכר בענפים בעלי תרומה אסטרטגית לתעסוקה ולפריון.
אם נמשיך במסלול הנוכחי, נאבד דור של עובדים ישראלים, ונגלה מאוחר מדי שהפתרון הזמני הפך למלכודת קבועה. הגיע הזמן לעצור, לחשוב, ולהחזיר את ישראל לעבודה – ישראלית.
דרור ליטבק הוא מנכ"ל ManpowerGroup ישראל
