האבולוציה הבאה של השכול: צ'טבוטים של מתים
תמורת תשלום סמלי, ולעתים אף ללא עלות, ניתן להזין אלגוריתם בהודעות טקסט, מיילים, הקלטות קוליות, סרטונים ויומנים אישיים – ולקבל בחזרה אווטארים אינטראקטיביים של יקירינו שהלכו לעולמם. האם זה עוזר לאבל או מקבע אותו? עושה דה־הומניזציה למת או מאניש אותו? מה שברור – הקפיטליזם מבטיח שיחסינו עם המתים ישתנו בקרוב
בימים אלו מתבססת תעשייה חדשה ומשונה המשלבת בינה מלאכותית עם הנתונים הדיגיטליים שהשאירו אחריהם נפטרים: תעשיית ה"צ'טבוטים של מתים", המכונה גם Deathbots או Ghostbots. טכנולוגיה זו – הנעה על הגבול שבין חדשנות למורבידיות – כבר זכתה לכינויים כ"קפיטליזם של המוות", "תעשיית החיים הדיגיטליים אחרי המוות" ו"Grief Tech". חברות בתחום מבטיחות כי תמורת תשלום סמלי, ולעתים אף ללא עלות, ניתן להזין אלגוריתם בהודעות טקסט, מיילים, הקלטות קוליות, סרטונים ויומנים אישיים – ולקבל בחזרה אווטארים אינטראקטיביים של יקירינו שהלכו לעולמם.
שורשיה של התעשייה החלו לצמוח לפני קרוב לעשור, אך ההתפתחות המואצת של בינה מלאכותית גנרטיבית העניקה לה תנופה משמעותית. לצד ההתקדמות הטכנולוגית, הולכות ומתעצמות גם השאלות האתיות, הפילוסופיות והפסיכולוגיות הכרוכות בה: האם העלאת המתים לענן ושימור "רוח הרפאים" הדיגיטלית מסייעים בהתמודדות עם האבל, או דווקא מעכבים אותו? עבור חלק מהמשתמשים הטכנולוגיה מציעה נחמה ומאפשרת לשמר חיבור למתים; עבור אחרים היא נתפסת ככלי המבצע דה־הומניזציה של הנפטרים, מטשטש את ההבחנה בין אדם אמיתי לייצוג הסינתטי שלו, ואף מאיים על גבולות ההסכמה והבעלות על הזיכרונות. השאלות רחבות מכך: האם קשרינו עם המתים עומדים להשתנות, והאם אינטראקציה עם ייצוג דיגיטלי היא בעלת ערך ממשי או אשליה גרידא?
בעבר הלא רחוק, טרום המצלמה, אנשים לא החזיקו אפילו בתמונה של קרוב שנפטר, וכיום ניתן לקחת את "טביעת הרגל הדיגיטלית" שהשאיר – ולהעשירה בפרטים כרצון המשפחה. כך נוצרת דמות דיגיטלית שאיתה ניתן לשוחח כמעט בכל עת. רשימת השירותים שהטכנולוגיה מאפשרת ארוכה. למשל, Project December, שהחל כמיזם מקרי כשהמשתמשים הצליחו לפרוץ את מודל GPT-2 בשנת 2020 לבניית צ'טבוטים של יקיריהם, מציע היום תמורת 10 דולרים "שיחה עם המתים"; Seance AI מאפשר ליצור "רוח רפאים" של אדם אהוב ללא תשלום, בתוספת גרסה קולית למנויים; HereAfter AI מציע למשתמשים להקליט מראש צ'טבוט של עצמם; ו־StoryFile Life מבסס את שירותיו על ראיונות וידיאו מוקלטים שמהם נוצרים אווטארים אינטראקטיביים ריאליסטיים. "מה שמפתה בתעשייה הזו הוא שכמו כל דור, גם אנחנו מחפשים דרך שחלקים מאיתנו יתקיימו לנצח", אומרת ד"ר פאולה קיאל מאוניברסיטת NYU-London. "כך אנו מוצאים נחמה עם הבלתי נמנעות של המוות, הפעם באמצעות השפה של מדע וטכנולוגיה".
"אכפתיות" בחבילת פרימיום
ברמה הטכנית, יצירת הצ’טבוטים נשענת על למידת מכונה המתבססת על תוכן אישי – הודעות טקסט, מיילים, מכתבים או יומנים – במטרה להקנות לבוט לא רק את תחומי העניין של הנפטר, אלא גם את דפוסי הדיבור, הסגנון הייחודי, ואפילו מוזרויותיו הקטנות. הבינה המלאכותית אינה מסתפקת בהצפת זיכרונות מהעבר, אלא אף מייצרת אמירות חדשות הנשמעות כאילו יצאו מפיו של הנפטר. חלק מהחברות משלבות גם טכנולוגיות של שיבוט קולי וזיוף עמוק, במאמץ נוסף להקנות לבוטים ממד אותנטי ולגרום להם להיראות ולהישמע אנושיים ככל האפשר.
השימוש באווטארים האלה מגלה שלכל אדם מטרות שונות. עבור אחד, הצ’טבוט עשוי לשמש כלי חיובי בעיבוד אבל, בעוד לאחר הוא עלול להוות תחליף מלא לנפטר – וליצור תלות רגשית שמקשה עוד יותר על השחרור וההשלמה עם המוות. תרחיש זה אינו חדש לגמרי: בסיפורת המדע הבדיוני הופיע לא פעם רעיון הטכנולוגיה "המחזירה" את המתים. למשל, בסיפור הרקע של "סופרמן" נעזר הגיבור בהולוגרמות מתקשרות של הוריו כדי להכיר את מקורותיו, בעוד בפרק "Be Right Back" מתוך הסדרה "מראה שחורה" (2013) מציגה הטכנולוגיה צ’טבוט המחקה בעל שמת בטרם עת, שמטשטש לאשה האבלה את ההבדל בין הסינתטי לאמיתי, ומכניס אותה לסחרור של צער ובלבול.
אין להקל ראש באווטארים, גם אם צורתם הנוכחית היא של בוטים. אנו נוטים להאניש מערכות מחשוב ולייחס להן תכונות אנושיות, גם כשהטכנולוגיה מוגבלת מאוד. עוד ב־1966 פיתח ג'וזף וייזנבאום מ־MIT את "אליזה", צ’טבוט בסיסי למדי שנועד לדמות שיחה חצי־אינטראקטיבית. להפתעתו גילה וייזנבאום שאנשים מייחסים לבוט תכונות של אינטליגנציה, רגישות ואנושיות, ואף ביקשו ממנו "שיחות פרטיות". מסקנתו כי בוטים "יכולים לעורר חשיבה הזייתית עוצמתית אצל אנשים נורמליים לחלוטין" הפכה מאז לעיקרון מקובל בקרב חוקרי מחשב ופסיכולוגיה כאחד.
העובדה שתגובות כה חזקות הופיעו מטכנולוגיה שבמונחים של היום נחשבת פרימיטיבית, מצביעה על הפוטנציאל העמוק של אינטראקציה כזו להשפיע על התודעה האנושית. ואולי בשל כך מחקרים מצאו כי אנשים סולדים מהרעיון שיהפכו לרוחות רפאים דיגיטליים. "אנחנו מצאנו כי מרבית האנשים לא מתלהבים מהאפשרות שמישהו ייקח את הנתונים שלהם ויהפוך אותם לבוט", אומר לכלכליסט ד"ר טל מורס, מרצה במרכז האקדמי הרב־תחומי ירושלים ועמית מחקר במרכז לחברה ומוות באוניברסיטת באת' באנגליה. "ישנן פלטפורמות שמאפשרות משהו באמצע, למשל כספת וירטואלית של הודעות עתידיות שנשלחות לאחר המוות. אם סבא שחושב שלא יזכה לראות את נכדו ביום חתונתו, הוא יכול להשאיר הודעה שתישלח לאחר מותו. יש נכונות גדולה יותר לאמץ כלי כזה שאיתו אפשר לשלוט במסר, בנמען ובמועד".
2 צפייה בגלריה
טל מורס. "יש פלטפורמות שמאפשרות משהו באמצע, למשל כספת וירטואלית של הודעות שנשלחות לאחר המוות"
(צילום: באדיבות המצולמת)
לפי קיאל, הסלידה מהטכנולוגיה לא מגיעה רק מהמתים שאת זיכרונם רוצים לשמר, אלא גם מהחיים שתוהים אם לשמר את זיכרונם. "אנשים נרתעים מהטכנולוגיות הללו מאותה סיבה שהם נרתעים מלהכין צוואה. הם אולי חושבים שזה רעיון טוב, אך לא רוצים לעסוק בכל דבר שקשור לעולם שיבוא אחריהם".
חוקרים מעריכים כי ההשפעה הפסיכולוגית של רוחות הרפאים הדיגיטליים חורגת מעבר לשאלת הנחמה הרגעית שהם מספקים. עבור חלק מהמשתמשים, מדובר ב"גשר רגשי" המאפשר להם לעבד את האובדן, בעוד עבור אחרים זהו מנגנון שעלול להעמיק את הפער בין מציאות לזיכרון. "הרעיון שהמתים ממשיכים לחיות באופן סמלי ישן מאוד", אומרת קיאל, "אבל כשמישהו מייצר עבורך את הקול הזה, אין לך אפשרות לשנות את הזיכרון שלו בעצמך, ויש סכנה שהוא לא יהיה משמעותי עבורך לאורך זמן".
מבקרי הטכנולוגיה רואים בשימוש בצ'טבוטים אלו סוג קיצוני של הכחשת המוות — תהליך שעלול להוביל להשלכות חמורות על בריאות הנפש של המתאבל. אחת ההתנגדויות המרכזיות נוגעת לכך שמשתמשים הנמצאים במצב רגשי פגיע עלולים לטשטש את הגבולות בין הבוט לבין האדם שאבד, ואף להגיע לבלבול בין הדמות הווירטואלית למציאות. אחרים מדגישים את נטיית התקופה הנוכחית למצוא פתרונות טכנולוגיים לבעיות שהן במהותן פסיכולוגיות וחברתיות. "כששואלים מפתחים מה הם עושים כדי להבטיח שיהיה ניתן להשמיע או להקרין את הזיכרון הדיגיטלי בעוד 80 שנה, או שיגיע לנמען הרלבנטי, הם נותרים לרוב ללא תשובה", אומרת קיאל, "הם לא באמת חושבים על שימור לטווח הארוך".
המחלוקת סביב צ'טבוטים של מתים אינה רק טכנית או מסחרית; היא נוגעת לשאלות יסודיות על מהות הזיכרון האנושי, אותנטיות הקשר הבין־אישי והדרך שבה אנו מתמודדים עם המוות. הבינה המלאכותית מסוגלת לנתח טקסטים, לזהות דפוסים ולהפיק דיבור הדומה להפליא לזה של הנפטרים, אך האם היא באמת משמרת את מהותם, או יוצרת אשליה המספקת נחמה מדומה בלבד?
הפוטנציאל הכלכלי האדיר הגלום בתחום רק מעצים את הדילמה. חברות הטכנולוגיה המציעות שירותים המבוססים על ניתוח מסיבי של זיכרונות ומידע אישי למעשה מגדירות מחדש את המרחב שבו המתים מתקיימים. המשמעות אינה רק שינוי בדרך שבה אנו מתאבלים, אלא גם יצירת שוק חדש שבו למוות יש ערך כספי. כשהאינטרסים הכלכליים משמשים מנוע מרכזי, עולה החשש שהרגשות האנושיים ינוצלו לצריכה נוספת. תרחיש שבו "תכונות אכפתיות" לצ'טבוט משווקות כחבילת פרימיום אינו מופרך — ואף עלול להוביל לתלות רגשית וכלכלית, שהופכת את חוויית האבל עצמה למעין מוצר.
האם הטכנולוגיה תצליח "לשבש" את מהות המוות היא שאלה פתוחה, אבל לפחות בינתיים היא בהחלט מערערת את האופן שבו אנו מתייחסים אליו. "היום המתים הם במידה מסוימת 'חסרי מנוח'", אומר מורס. "הם נוכחים ברשתות החברתיות ובבסיס הנתונים האינסופי שמקיף אותנו. המוות כבר אינו רחוק מהעין; הוא חלק בלתי נפרד מהיומיום המקוון, כשפייסבוק מזכירה לנו ימי הולדת של מי שכבר אינם, או כשמשתפים פוסטים של אנשים שאינם בין החיים".
