העיר שאחרי העבודה: הבינה המלאכותית מכרסמת במשרדים, ומשאירה שלדים ריקים
התוצאה המיידית כבר נראית בשטח: נתוני ריקנות המשרדים (Office Vacancy) העולמיים שוברים שיאים. בסן פרנסיסקו, בירת הטכנולוגיה, שיעור המשרדים הריקים חצה את רף 30% - נתון דימיוני טרום המגפה. גם בישראל אזורים כמו רמת החיל ומת"ם מאוימים בהפיכה לאזורי רפאים
בשנים הקרובות, ערים ברחבי העולם צפויות לעבור שינוי שקט אך דרמטי. זהו שינוי שאינו נמדד בגובה המגדלים או ברוחב הכבישים, אלא במרקם החיים של תושביהן. העבודה, שהייתה הסיבה המרכזית לקיומן של מטרופולינים מודרניים, עומדת בפני שחיקה היסטורית.
הבינה המלאכותית אינה עוד תיאוריה עתידנית; היא מציאות כלכלית שמשנה את שוק העבודה. יותר ויותר משימות קוגניטיביות עוברות אוטומציה. כלי AI מחליפים צוותים שלמים, וחוות שרתים מרוחקות, המנותקות מהמרכז העירוני, הופכות למנועי הכלכלה החדשה. כעדות לכך, ענקיות כמו גוגל, IBM ו-SAP פיטרו עשרות אלפי עובדים בשנה האחרונה, תוך ציון מפורש של התייעלות מבוססת AI כסיבה מרכזית.
התוצאה המיידית כבר נראית בשטח: נתוני ריקנות המשרדים (Office Vacancy) העולמיים שוברים שיאים. בסן פרנסיסקו, בירת הטכנולוגיה, שיעור המשרדים הריקים חצה את רף 30% - נתון דמיוני טרום המגפה. זה אינו רק הנגאובר של עידן הקורונה; זהו אות מבשר לניתוק העמוק והקבוע בין עבודה למרחב.
במשך אלפי שנים, הקשר הזה היה סימביוטי. המרחב העירוני נבנה סביב העבודה: אזורי תעסוקה מוגדרים, צירי נסיעה יומיים, מגדלי משרדים וכלכלה שלמה שנשענה עליהם – ממסעדות הצהריים ועד שירותי הניקיון. מגפת הקורונה הייתה הניסוי הגלובלי הראשון בניתוק הזה, כשהוכיחה שניתן לנהל חלקים נרחבים מהכלכלה מרחוק. כעת, הבינה המלאכותית הופכת את הניסוי למציאות קבועה ובלתי הפיכה. השאלה "איפה להקים בניין משרדים?" מתחלפת בשאלה המטרידה "למה בכלל צריך אותו?".
באופן אבסורדי, בעוד המציאות הכלכלית משתנה, השיח התכנוני תקוע בעבר. הדיונים הציבוריים עדיין נסובים סביב דיור, תחבורה ותשתיות, כאילו דבר לא השתנה. אך מהי "עיר" כאשר המושג "עבודה" מאבד מנפחו? מה יקרה לכל אותן הפונקציות התומכות באזורי התעסוקה? האם אזורי התעסוקה יהפכו למרכזי מפגש, יצירה ותרבות, או שיישארו כשלד פונקציונלי נטול נשמה?
את התשובה לתרחיש הפסימי ניתן לראות כבר עכשיו. מי שמסתובב במרכזי העסקים הראשיים (מע"ר) בערים רבות בעולם אחרי השעה 17:00 או בסופי שבוע, רואה עתיד אפשרי קודר: "פילים לבנים" בדמות מגדלי משרדים ריקים, מוקדי מסחר דועכים ומרחב ציבורי שפוסק לפעום. עיר אינה רק אוסף מבנים; היא מערכת יחסים אנושית. כשהמפגש האנושי נעלם מהמרחב, קהילות מתפוררות.
דוגמאות בולטות הן אזורים כמו רמת החייל בתל אביב, או מת״ם בחיפה, שמעסיקים עשרות אלפי עובדים. אחר הצהריים, העסקים נסגרים והאזורים הללו הופכים שוממים, ללא תזרים משתמשים שיזינו אותם. בעידן שבו גואה אבטלה טכנולוגית, אזור כזה יהפוך בהדרגה לשומם לגמרי וידרוש תכנון מחדש: של עירוב שימושים המוכרים לנו היום, כמו מגורים, מסחר, מוקדי בילוי ופנאי, אך גם של פונקציות חדשות לגמרי - כאלו שעדיין אפילו לא הומצאו - לאנשים שהעבודה היא אינה עוד מרכז יומם.
הסכנה גדולה יותר כאשר ערים ממשיכות להשקיע מיליארדים בתשתיות המבוססות על עקרונות תכנון מיושנים. רשתות תחבורה ציבורית המתוכננות ל"שעות שיא" שכבר אינן רלוונטיות, הפרדה נוקשה בין אזורי מגורים לתעסוקה, והשקעות עתק בצירי תנועה - כל אלו עלולים להתגלות כבזבוז משאבים קולוסלי.
"עיר חכמה" בעידן החדש אינה נמדדת רק ביעילות סנסורים וניטור מדדים, אלא ביכולתה לשאול שאלות קשות על מטרתה. העיר, שפעם הייתה לב הכלכלה, חייבת להמציא את עצמה מחדש. במקום להיות מרכז ייצור, עליה להפוך למרכז של חוויה והעצמה: תרבות, מפגש, קהילה וחינוך ועוד. ההזדמנות האדריכלית והתכנונית אינה טמונה בבניית עוד מגדלים, אלא בהסבה יצירתית של השלדים הריקים שהמהפכה הזו תשאיר מאחור. אם לא נשכיל לעשות זאת, נישאר עם מסגרת אורבנית מפוארת – אך ריקה מתוכן.
דור נצר היא אדריכלית ומתכננת ערים,מרצה בטכניון ובהתאחדות האדריכלים, בנושא AI ואדריכלות
