ענקיות הטכנולוגיה על ספסל הנאשמים: האם האלגוריתם אחראי למשבר בריאות הנפש?
באולם בית משפט בלוס אנג’לס, מתנהל בימים אלה אחד ההליכים המשפטיים החריגים שנראו בשנים האחרונות בעולם הטכנולוגיה. מאות משפחות, לצד רשויות חינוך, תובעות את ענקיות הטכנולוגיה, ביניהן: מטא, טיקטוק, סנאפצ'ט, ויוטיוב, בטענה כי הרשתות החברתיות שפיתחו עוצבו במטרה להאריך את זמן השימוש ולמקסם מעורבות, תוך התעלמות מההשלכות האפשריות על בריאות הנפש של משתמשים צעירים.
החברות מצידן טוענות, כי אין בסיס מדעי להגדרת רשתות חברתיות כמוצר ממכר במובן הקליני, וכי דיכאון והפרעות נפשיות, הן תופעות מורכבות הנובעות ממכלול גורמים אישיים, משפחתיים וחברתיים.
המשפט נערך על רקע מגמה רחבה יותר של הגבלות על שימוש של ילדים ברשתות חברתיות ובטלפונים חכמים במערכות חינוך ברחבי העולם. אוסטרליה העבירה חוק המחייב פלטפורמות למנוע פתיחת חשבונות למשתמשים מתחת לגיל 16, בעוד שבאירופה ובמדינות סקנדינביה, המיקוד הוא בהגבלת שימוש בטלפונים במהלך יום הלימודים. גם בארה"ב אימצו מדינות ומחוזות חינוך רבים מדיניות דומה.
אם בית המשפט בארה"ב, יקבלו את הטענה שעיצוב מוצר דיגיטלי יכול להיחשב כגורם מזיק לבריאות הנפש, הדבר עשוי לשנות את האופן שבו מתכננים, מפקחים, ומתמחרים פלטפורמות דיגיטליות.
הוויכוח הציבורי פשוט מדי ביחס למציאות
מחקרים רבים מצביעים היום על הקשר שבין שימוש אינטנסיבי או בעייתי ברשתות חברתיות לבין תסמיני דיכאון וחרדה. עם זאת, החוקרים עצמם מדגישים שוב ושוב כי הקשר אינו בהכרח סיבתי. במקרים רבים דווקא מצוקה נפשית מוקדמת מובילה לשימוש מוגבר ברשתות, ולא להפך.
השאלה אינה האם רשתות חברתיות יוצרות דיכאון, אלא כיצד הן משפיעות על אנשים שכבר נמצאים במצב פגיע. כאן מתחילה המורכבות האמיתית.
רשתות חברתיות כמאיץ של חשיבה דכאונית
אחת התובנות בספרות היא שלחשיפה המתמשכת לחיים תחת פילטרים, למדדי פופולריות ולתגובות מיידיות אינה יוצרת בהכרח דיכאון, אך היא יכולה להחריף מנגנונים קיימים ומתועדים של חשיבה דיכאונית. השוואתיות (האני מול האחר), החשש מהחמצה ומחשבות טורדניות, אינן תופעות חדשות בפסיכולוגיה. מה שהשתנה הוא תדירות החשיפה אליהן. במובן הזה, הרשתות החברתיות פועלות פחות כגורם מחלה ויותר כמאיץ/טריגר.
מחקר אורך רחב-היקף שפורסם ב-Nature, מצא כי ההשפעה של הרשתות על רווחה נפשית משתנה משמעותית לפי גיל ומצב רגשי מוקדם, וכי קיימות תקופות רגישות במיוחד בגיל ההתבגרות, שבהן שימוש מוגבר נקשר לירידה במדדי שביעות רצון מהחיים בשנים שלאחר מכן.
מחקרים רחבי היקף, בהם ניתוחי נתונים מאוניברסיטת אוקספורד, מצאו כי זמן מסך מסביר חלק קטן בלבד מהשונות במצב הנפשי, בעוד שאיכות שינה, קשרים חברתיים ותחושת שייכות הם מנבאים חזקים יותר.
לא הטכנולוגיה על ספסל הנאשמים, אלא השיח על דיכאון בעידן הרשתות
הדיון הנוכחי נוטה לייחס לטכנולוגיה כוח כמעט דטרמיניסטי, כאילו מדובר במנגנון שמייצר דיכאון באופן ישיר. זו גישה נוחה, משום שהיא מאפשרת לזהות גורם אחד ברור ולהטיל עליו אחריות. אבל המציאות פחות נוחה.
העלייה בשיעורי הדיכאון במדינות רבות, החלה עוד לפני עליית הרשתות החברתיות. שינויים במבנה העבודה, אי יציבות כלכלית, ירידה במסגרות חברתיות מסורתיות ועלייה בבדידות הם תהליכים רחבים יותר. הרשתות החברתיות לא יצרו אותם, אך הן פועלות בתוכם ומעצימות חלק מההשפעות.
המשפט הנוכחי מנסה להכריע שאלה חשובה, אך הוא אינו יכול לפתור את השאלה החברתית העמוקה יותר: מדוע דווקא בעידן של קישוריות חסרת תקדים, תחושת הבדידות גדלה.
אם בעבר, חוויות של השוואה או דחייה היו מוגבלות למעגלים פיזיים, כיום הן נוכחות באופן רציף, דרך מסכים, תגובות ומדדים כמו מספר עוקבים.
ייתכן שהתרומה החשובה ביותר של המשפט המתנהל כעת, אינה פסק הדין שיינתן, אלא עצם שינוי השיח. הסכנה בדיון הנוכחי נובעת בפשטנות שבו. אם נכריז שהטכנולוגיה אשמה, נתעלם ממורכבות הדיכאון. אם נכריז שאין כל השפעה, נתעלם מהשינוי הדרמטי באופן שבו אנשים חווים את עצמם ואת סביבתם בעקבותיה.
האמת, כפי שעולה מהמחקר ומהמציאות, נמצאת באמצע. הרשתות החברתיות אינן יוצרות את הדיכאון של העידן המודרני, אך הן משנות את האופן שבו הוא מתפשט, מתמשך ולעיתים גם מעמיק.
ד"ר טליה כהן סולל וד״ר דפנה לייפנפלד הן מייסדות משותפות ב-NeuroKaire
