למצות את ההזדמנויות ב-Vibe Coding בלי לשלם בריבית דריבית
יש תחושה שהעולם המדבר ב-vibe coding רץ מהר יותר מכולנו. במקום לשבת ולכתוב קוד שורה-שורה, אנחנו מספרים למערכת מה אנחנו רוצים והיא מייצרת את זה עבורנו במהירות מסחררת. בצד העסקי זה חלום: פחות צווארי בקבוק, יותר גרסאות, זמן קצר להגעה לשוק, וארגונים קטנים שנראים לפתע כמו חטיבות פיתוח ענקיות.
אלא שהחלום הזה מגיע עם תג מחיר שאינו מופיע במצגת: הדאטה. כדי לכתוב קוד “חכם”, הכלים האלה מבקשים לגעת במפתחות, באסימוני גישה, במסמכים פנימיים ובנתוני לקוחות. כשהם פועלים נכון, ניצחנו. כשהם טועים, הטעות נמדדת לא רק בשורות קוד משובשות, אלא באמון, במוניטין ובשווי.
הטעות המנטלית הנפוצה היא לחשוב שזליגות הן תמיד באשמת מפתח פזיז. בעידן של סוכני AI, “האישיות” שמבצעת את העבודה היא ישות תהליכית שמטרתה להשלים משימה - לא לשפוט סיכונים. אם נוח לה לשאוב דוגמה מה־CRM כדי לבנות טסט, היא תעשה את זה. אם אסימון גישה נמצא בזיכרון העבודה ונראה רלוונטי, הוא עלול להחליק לתוך קוד או תיעוד בלי כוונת זדון.
כך נוצר מה שאני קורא לו הדבקת־קונטקסט: מידע שנולד במקום אחד מגיע למקום אחר, בדיקות, הערות, מסמכי מוצר, רק כי למכונה היה נוח. והבעיה הזו מוחמרת כשפרוטוקולים מתקדמים מעניקים גישה מסודרת אך רחבה מאוד למערכות ארגוניות. כל חיבור כזה מקצר דרך לפתרון, אבל גם פותח אפשרות לשגיאה קטנה שתהפוך לאירוע גדול.
כן, היו בשנה האחרונה כמה מקרים שזכו לכותרות, כולל סביב Base44, שממחישים כמה מהר “פגם קטן” בהתחברות או בהפניה יכול להפוך להשתלטות על חשבון או לחשיפת מידע. חשוב להבין: זו לא תופעה על פלטפורמה אחת, אלא סימפטום של תקופה. כאשר אותה תשתית מארחת אפליקציות רבות ומשתמשים רבים, ההשקה בין קוד, זהויות ודאטה הופכת לדקה מתמיד. לא צריך כוונת זדון, מספיק תכנון אימות לא מתאים, הפנייה לא נכונה או נקודת API נדיבה מדי בגישה כדי להוביל לחשיפת מפתחות גישה. וכשזה קורה, ארגון לא מתמודד עם “באג”, אלא עם אירוע אמון. לקוח שמוצא את פרטיו בקובץ בדיקות לא ישכח, משקיע שקורא על דליפה שואל על אופן השליטה בדאטה, והרגולטור לא מוותר על קנסות.
התגובה הטבעית כשמדברים על הגנה היא “לבדוק את הקוד טוב יותר”. זה חשוב, אבל מגיע מאוחר מדי. אם המידע כבר חדר פנימה, הנזק עלול כבר להיעשות. הדרך הנכונה בעיניי היא למקד את ההגנה ברגע שבו המידע באמת זז – כשהסוכן ניגש אליו, משתמש בו ומחזיר תשובה. זה הרגע לעצור חשיפה של סודות בזמן אמת; לוודא שמידע אמיתי לא יוצא מהסביבה הייעודית שלו; להפריד בין משימות כך שמה שנעשה באחת לא ידלוף לאחרות; ולתת לכל גישה הרשאות מוגבלות וזמניות בלבד. העיקרון הכי חשוב הוא שהמדיניות צריכה להיות זהה לבני אדם ולסוכנים: אותם כללים, אותה שקיפות, אותה רמת פיקוח. אחרת, נוצרות “פינות מתות” שבהן החדשנות מתקדמת מהר יותר מההגנות.
כדי שזה יעבוד, ארגונים צריכים לראות בדאטה נכס שחוצה צוותים וכלים, לא עוד “תוצר לוואי של פיתוח”. זה אומר להכניס מדדי דאטה ללוחות הניהול, למדוד זליגות כמו שמודדים זמני בנייה, ולהבין שעלות אירוע דאטה אינה רק טכנית אלא עסקית: עיכוב עסקאות, פגיעה בשווי, סיכון רגולטורי. מי שיטפל בזרימות - יזכה ליהנות מהמהירות של וייב קודינג בלי לשלם בריבית דריבית.
בתוך המרחב הזה קמות לא מעט חברות שמנסות להציב את ההגנה בדיוק במקום שבו היא נדרשת, בין הסוכן למערכות. שכבת ביניים שרואה את התנועה בזמן אמת ועוצרת זליגות כשהן נוצרות, עם אכיפה אחידה לאנשים ולסוכנים. פתרונות כאלה מאפשרים לפתור בעיה קשה בצורה אלגנטית, ולהחזיר לארגון שליטה בדאטה בלי לבלום את הקצב שה-vibe coding הבטיח.
איתי שוורץ הוא CTO ומייסד שותף בסטארטאפ הסייבר Mind Security
