הקברניט
סופות, מיגים ומחבלים: האתגרים האדירים של מבצע אנטבה
תוכנית כמעט משוגעת, החובה להגיע בתזמון מושלם ממרחק אלפי קילומטרים כדי להפתיע את האויב, סערות, אוניות ריגול רוסיות ומטוסי קרב – כל אלה עמדו בין צוותי ההרקולס שלנו ובין חילוץ בני הערובה באוגנדה. איך הצליחו על אף הסכנות?
שלום, כאן הקברניט; השבוע אנו מציינים 50 שנה למבצע יהונתן - חילוץ בני הערובה מציפורני אויב אי שם באנטבה. כל ישראלי יודע שמדובר באחד המבצעים הכי גדולים ומפוארים של צה"ל, בו פרצה סיירת מטכ"ל וחיסלה את המחבלים. אבל מה אתם יודעים על החלק של חיל האוויר בסיפור - וכמה שהיתה קרובה המשימה להתגלות ולהיכשל אלמלא היכולות המעולות של טייסי ההרקולס, וקצת מזל עיוור? היום נכיר את הצד האווירי של מבצע אנטבה, הסיבוכים שצפינו ואלו שהפתיעו אותנו.
ב-27 ביוני 1976 נחטף מטוס איירבוס A300 של חברת אייר פראנס בדרכו מצרפת ארצה. המחבלים עצרו בלוב, הורידו את הנוסעים שאינם ישראלים - ואת בני עמנו לקחו דרומה במורד אפריקה, עד לאוגנדה. כוחות הביטחון החלו לתכנן מבצע חילוץ במחשבה שאידי אמין דאדא, השליט האקסצנטרי המקומי , לא יתמוך במבצע הטרור. טעינו: אידי אימץ את המחבלים ואף הגביר את אבטחת שדה התעופה בכוחות צבא אוגנדיים.
ישבו אנשי חיל האוויר, חטיבת המבצעים, המוסד וגורמים נוספים וניסו להבין איך אפשר להוציא 105 חטופים בחיים, ולהביא אותם חזרה לארץ. כמה מהתוכניות הראשונות היו גרנדיוזיות; למשל, בחיל האוויר הציעו להצניח 1,200 לוחמים ולכבוש את אוגנדה כולה - רעיון שנפסל כי וואלה, מוגזם, ולדבר כזה היה פוטנציאל לאבדות כבדות.
הרעיון השני היה ההיפך - פעולה שקטה ברמה לה מסוגלים רק אנשי הדממה: הצנחת צוות של שייטת 13 באגם ויקטוריה שצמוד לשדה התעופה. לתוכנית היתה שתי בעיות: הראשונה היא שהאגם הזה מאוכלס בהמוני תנינים, היצור היחיד בטבע שמנצח במכות את שייטת 13 - והשנייה, שזה לא פותר את עניין החזרת החטופים לארץ; להכניס תריסר קומנדוס לשדה זה הרבה יותר קל מלהוציא משם 105 אזרחים.
התוכנית שנבחרה בסוף שילבה מאפיינים משתי קודמותיה - כוח גדול יחסית ומכה מפתיעה: כמאה לוחמים שיגיעו בארבעה הרקולסים, יתפסו נקודות ששולטות על מרחב החילוץ, יתפרו את המחבלים וחיילי האויב, וישלפו את החטופים מהטרמינל הישן בשדה התעופה, ואז יתדלקו את המטוסים ויטוסו ישראלה.
על התוכנית איימו שלושה אתגרים טיטאניים: הראשון הוא איך טסים עד אוגנדה, 3,800 ק"מ מכאן, בלי להתגלות בכלל. לא קל להסתיר ארבעה מטוסים צבאיים גדולים, בטח כשהטיסה אורכת שעות והדרך עוברת צמוד למדינות אויב כמו מצרים, סודן וסעודיה.
אם יקלטו את המטוסים שלנו, יתכן שיראו בכך הזדמנות לעשות שרירים, להקפיץ מטוסי יירוט אל ההרקולסים ולאלץ אותם לסגת או להסתכן בהפלה. אמנם מדובר בנתיבים בינלאומיים, אבל צה"ל לא בחל בהפלת מטוסים רחוק מגבול ישראל ועשה זאת למצרים ב-1956 ויתכן שאויב זה או אחר יחליט ללמד אותנו לקח.
מטוסי ליווי לא נוכל לקחת איתנו; הפאנטומים של צה"ל לא יכולים להגיע כל כך רחוק בלי מספר תדלוקים באוויר, ואם נשלח עם מטוסי החילוץ גם מיכליות נגדיל בהרבה את החתימה של המבצע והסיכוי להתגלות יתנפח אף הוא.
האתגר השני היה להתקרב ולנחות בשדה אנטבה בלי למשוך תשומת לב, משהו שמאוד קשה לעשות כשאתה מטוס. באנטבה הוצבו עשרות חיילים, שבקלות ירססו מטרה גדולה כמו הרקולס על הקרקע. מה גם שחשיפה מוקדמת של מבצע החילוץ יפיל את ההפתעה ויסכן את חיי בני הערובה.
האתגר השלישי היה להמריא ולטוס בחזרה לפני שחיל האוויר האוגנדי יוכל לרדוף אחרינו; אם התוכנית תעבוד כמתוכנן, נשאיר באנטבה הרבה חיילים אוגנדים מתים - והצבא המקומי יעשה כל שביכולתו כדי לתפוס את כוחותינו. בשדה אנטבה עצמו חנו מספר מטוסי מיג 21 ומיג 17, שבקלות יפתחו מצערת וידביקו את צוותי ההרקולסים שלנו, שבלי ליווי לא יוכלו לעשות יותר מדי; האופציות ינועו בין לקלל ולהתפלל, תלוי איפה אתם על הרצף הדתי.
ישבו צוותי התכנון, קימטו מצחיהם, והגו תוכנית שפתרה את כל הבעיות האלה - ואחת שבאותו רגע, נראתה כמעט משוגרת. קודם כל, כדי לחמוק מגילוי, המשימה תתבצע בלילה וכשיעבור הנתיב קרוב לשטח אויב, ירדו ההרקולסים לגובה אפסי.
במקביל להרקולסים, יטוסי שני מטוסי בואינג 707: האחד ישמש כמפקדה קדמית והשני יישא ציוד רפואי רב כבית חולים שדה, למקרה שמשהו ישתבש באנטבה ויהיו נפגעים רבים.
למטוס הראשון יהיה עוד תפקיד חיוני: הוצבו בו עמדות האזנה של אנשי מודיעין, שיסרקו את כל רשתות הקשר במדינות הבעייתיות שבדרך, כדי להבין היכן יש שינויי היערכות ומי גילה אותנו. כך נוכל לקבל תמונת איומים מוקדמת ולדעת אם צריך לשנות נתיב או בלית ברירה - לבטל את המבצע לפני שיהפוך לטבח.
הטיסה בחושך תפתור עוד בעיה - למטוסי הקרב של אוגנדה אין טילי מכ"מ או ראיית לילה, ולצוותים שלהם כשירות נמוכה ליירוט בלילה. וכדי לבטל כל סיכוי אפשרי ליירוט, המיגים פשוט יפוצצו על הקרקע בידי אחד מכוחות המשימה בשטח; הם חונים ממש קרוב לטרמינל בו מוחזקים החטופים
13 צפייה בגלריה
ממש ליד בני הערובה. ליין מיגים על הקרקע
(צילום: zonamilitar, התמונה עובדה באמצעות AI)
אבל פה עולים אתגרים חדשים. הניווט מהארץ לאנטבה חייב להיות ידני, כי הטייס האוטומטי בהרקולס של אותם הימים לא היה מדויק דיו למה שתכננו. אתם מבינים, כדי להפתיע את שדה אנטבה, היה עלינו להגיע על הדקה מתי שמטוס נוסעים בריטי אמור להתחיל את הנחיתה שלו וכך לתפוס את תשומת הלב של מגדל הפיקוח.
זה אומר שבדרך אסור להתעכב אפילו דקה ואסור לטעות אפילו במעלה אחת - ולכן הנווטים נדרשו לאמת כל מקטע בעצמם באמצעות קריאות מכ"מ הגבהים, עוגנים בשטח, אפילו כוכבים. מדובר במאמץ של שעות ארוכות וכנראה משימת הניווט הכי קשה של החיל עד אז.
אם הכל יעבוד לפי התוכנית, שדה התעופה יתמקד במטוס אחר ולא ישים לב להרקולס הראשון שמתפלח מאחוריו, וצוות הבקרה האווירית מאוד יתבלבל מהופעת אווירון לא מתוכנן. עד שהם יתקשרו ויבררו בירורים, סיירת מטכ"ל כבר תהיה על הקרקע ותעשה את הקסמים שלה.
אגב, ההחלטה היתה לנחות ולא להצניח את הלוחמים כדי להפתיע את הצבא האוגנדי. תחשבו על החיילים ששומרים על הטרמינל: הם עייפים, משועממים, רואים מטוסים ממריאים ונוחתים כל היום וכל הלילה; אבל עשרות מצנחים זה דבר חריג, שבבת אחת יחשוף את המבצע וגם יסכן את הצונחים.
אז ב-4 ביולי יצא המבצע לדרך. הנווטים בהרקולסים הצליחו לשמור על הנתיב בצורה מושלמת, למרות הקושי, הגובה, השעות והאפלה. בטווח הכיסוי של מכ"מי מצרים וסודן, הנמיכו הצוותים לגובה 30 מ' אפילו פחות מעל לגלי הים האדום.
בדרך התברר שהמטוסים מתקדמים בדיוק לעבר מספר ספינות ביון רוסיות - שרק במזל עיוור לא גילו אותם; לפי הערכות, הן כיבו את המכ"מים שלהן בגלל הפרעות שיצרה סופת חול שנעה מהחוף לכיוון הים.
צוותי ההאזנות קפצו בין רשתות התקשורת של מדינות האויב, בדקו ודיווחו: לא עלו עלינו, ממשיכים להתקדם. לאחר אלפי קילומטרים של מתח, החלו ההרקולסים להתקרב לשדה והמטוס הראשון הגיע כנדרש: מאחורי הבריטי שבא לנחות.
פה קפץ על הכוח שיבוש נוסף: ענן סערה CB, מפלצת מטאורולוגית, התיישב על נתיב המטוסים. אבל הצוותים חצו אותו בלי לאבד קשר עין והמשיכו בנחיתה.
שיבוש נוסף הגיע אחרי שנחת המטוס המוביל: אנשי מגדל הפיקוח האוגנדי התאפסו הרבה יותר מהר משצפינו, קלטו שקורה פה משהו לא שגרתי וכיבו את אורות המסלול. צוותי ההרקולס שלנו מסוגלים לנחות באפלה, אך מדובר בביצוע מסוכן מאוד - בטח כשהמטוס מאוד כבד מציוד ואנשים.
אבל המטוס הראשון הצליח לנחות בזכות הנווט שנצמד לחלונות הרצפה ועזר לאמת את קצב ההנמכה - ולאחר מכן מיהרו אנשי הסיירת והדליקו פנסים משלהם כדי להאיר את המסלול. המטוסים הבאים כבר נחתו ללא קושי, ופרקו את הלוחמים.
והשאר היסטוריה: התוכנית עבדה והמטכ"ליסטים הצליחו להפתיע את האוגנדים והמחבלים, לחסל את האויב ולחלץ את בני הערובה.
מטוסי האויב הושמדו על הקרקע באש מקלעים - שניים היו מתודלקים ומוכנים להזנקה ופשוט התפוצצו וחיסלו את חבריהם, והשינוי היחיד היה שבמקום לתדלק באנטבה, המראנו ותידלקנו בקניה כדי שלא להסתכן בלחימה עם תגבורות אוגנדיות שעלולות לאיים על המטוסים.
המשימה הושלמה, אך עם הרוג אחד - מפקד הסיירת יוני נתניהו, וחמישה לוחמים פצועים. מבין החטופים נהרגו שלושה, ושישה נפצעו. למרות האבדות, נחשב המבצע להצלחה מסחררת, וסמל לאומץ ונחישות של ישראל. אז בפעם הבאה שאתם שומעים שיש לנו את הטייסים הכי טובים, תזכרו שזה לא רק טייסי קרב - ושצוותי התובלה שלנו לא פחות אגדיים. טיסה נעימה!
