שוק ההייטק מחפש ניסיון – אבל מי יתן אותו?
בזמן האחרון נדמה שהעיסוק במצוקת הג’וניורים בהייטק תופס כותרות כמעט מדי שבוע, ובצדק. המציאות מספרת על פחות מ-100 משרות פתוחות לג’וניורים מתוך אלפי משרות בתעשייה, על סיכויים נמוכים להיכנס למעגל התעסוקה ללא ניסיון קודם, ועל אלפים שמחפשים עבודה ללא מענה.
אבל מאחורי הנתונים הללו מסתתרת בעיה רחבה יותר, שהשלכותיה עמוקות מהתעסוקה עצמה. מדובר לא רק במחסור במשרות כניסה, אלא בשינוי מבני בשוק העבודה, כזה שפוגע במיוחד במי שלא היה מעולם "בתוך המערכת". מי שמגיע בלי רשת קשרים, בלי ניסיון קודם ובלי גב כלכלי, מגלה שהשוק הפך כמעט בלתי חדיר. אם כעת המצב ככה, כנראה שימשיך לנוע בכיוון זה ולא ישתנה.
במציאות הזו, האוכלוסיות שנפגעות יותר מכולן הן דווקא אלו שגם בימים רגילים מודרות משוק העבודה: צעירים וצעירות מהפריפריה החברתית-גאוגרפית, המרוחקים מעולם העבודה. גם כאשר הם מסיימים מסלול הכשרה איכותי, לעיתים אקדמי ולעיתים מקצועי, הם נתקלים בדפוס שחוזר על עצמו: דרישה לניסיון, אך ללא הזדמנות לרכוש אותו.
בעבר, שוק ההייטק היה פתוח יותר לג'וניורים. הייתה נכונות להשקיע, להכשיר ולקחת סיכונים, בעיקר בקרב חברות בינ"ל אשר פתחו תוכניות "התמחות" ייעודיות. היום, בעידן של יעילות מיידית וטכנולוגיות כמו בינה מלאכותית, השוק מחפש עובדים "מוכנים לעבודה" מהרגע הראשון. גם חברות שרוצות לגייס ג'וניורים, לעיתים לא מסוגלות להצדיק זאת עסקית. במקביל, יוקר המחיה המאמיר בישראל גורם לחברות רבות לבחון ברצינות העברת משרות לחו"ל. התחושה של חוסר ביטחון תעסוקתי מחלחלת גם למועמדים עצמם, ורבים שוקלים אם בכלל כדאי ללמוד תחום שהכניסה אליו נראית כל כך קשה. לכך מצטרף הקושי הלאומי, משאבים רבים מופנים בעת הזו לביטחון ולניהול משברים, ופחות להשקעה בהכשרות ובתשתיות טכנולוגיות.
וכך, אלו שעמלו להגיע לנקודת הפתיחה, נותרים מחוצה לה. המשמעות ברורה: כשאין מסלולי כניסה, גם לא נוצרות שכבות עומק חדשות של עובדים. זה פוגע בגיוון, בעומק המקצועי, ובסופו של דבר גם באיתנות של התעשייה. שוק שלא מצליח לטפח את הדור הבא, במיוחד ממעגלים רחבים ומגוונים, ימצא את עצמו בשחיקה.
כדי לשנות את המצב, נדרשת חשיבה אחרת על שלב הכניסה. אחת המגמות המתפתחות בשנים האחרונות היא יצירה של מסלולי התמחות ייעודיים לג’וניורים. לא סטאז', לא התנדבות, אלא משרת התמחות של ממש: בתשלום, עם ליווי מקצועי, משימות ואחריות, בתוך חברות הייטק או תעשיות עתירות ידע.
התוצאה היא win-win-win: המתמחים מקבלים הזדמנות אמיתית לרכוש ניסיון ולהיכנס לתעשייה. החברות נהנות מתהליך גיוס הדרגתי ומדויק, אשר מקבל סיוע משמעותי מאוד במימון שכר המתמחים במשך חצי שנה. והמשק כולו מרוויח הרחבת מעגלי השותפות, חיזוק הגיוון והקטנת פערים.
הרווח איננו רק תעסוקתי. מדובר במהלך שמייצר תנועה חברתית, מעניק תקווה לצעירים בפריפריה, מייצר יציבות למשפחות, ותורם לשיקום אישי ולאומי אחרי שלוש שנים של משברים ומלחמות.
אבל הכשרות לבדן אינן מספיקות. נדרשת מדיניות ציבורית שמכירה בשינוי כללי המשחק ומעודדת, באמצעות תקצוב ותמרוץ, יצירת מסגרות התמחות מדורגות, בפרט עבור אוכלוסיות ללא נקודת פתיחה שווה.
זה לא רק אתגר חברתי, זו השקעה כלכלית. אם לא נפתח מחדש את שערי הכניסה, נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים בלי דור שיחזיק את המערכת מבפנים.
יפעת ברון היא מנכ"לית עמותת itworks הפועלת לגיוון שוק ההייטק הישראלי
