קרנות ההשקעה הביטחוניות הן התחלה טובה אבל הדרך עוד ארוכה
האישור שנתנה השבוע ועדת הכספים למדינה להעמיד ערבות של 200 מיליון שקל לטובת הקמת קרנות השקעה ייעודיות לתחום הדיפנס טק הוא צעד חשוב. סוף סוף, המדינה מכירה בכך שחדשנות ביטחונית איננה יכולה להישען רק על חברות הענק הביטחוניות הישראליות וכי חברות צעירות וסטארט-אפים יכולים וצריכים להוות חלק מהייצוא הבטחוני הישראלי ודרך כך לחזק את ביטחון ישראל ואת יתרונה הטכנולוגי. אלא שהיוזמה הזו לצערנו חלקית ונוגעת רק בשכבה העליונה של הבעיה.
הדיפנס טק הוא אחד התחומים המסובכים והמאותגרים ביותר מבחינת השקעה. הוא דורש פיתוח עמוק, סבלנות, ויכולת לעמוד ברגולציה מחמירה ובמכרזים ממשלתיים ממושכים. במשך שנים ארוכות נמנע ההון הפרטי מהתחום, בעיקר בשל חוסר ודאות, עיכובים בירוקרטיים וסיכונים תדמיתיים. כעת, כשמדינות רבות בעולם מגבירות השקעות ביטחוניות בעקבות המתיחות הגיאופוליטית והמלחמות באוקראינה ובעזה, ברור שההון הפרטי חייב להיות חלק מהפתרון.
אבל כדי שהכסף הפרטי יזרום לתחום, יש צורך ביצירת תשתית שתספק וודאות למשקיעים. קרן ממשלתית שתעמיד הון בלי רפורמה רגולטורית, קיצור תהליכים וגישה אמיתית למכרזים ביטחוניים תישאר עם כסף לא מנוצל, דבר שיפגע ב-IRR של הקרנות הללו וירחיק משקיעים. חברות צעירות לא יכולות להמתין שנתיים לקבלת אישור ייצוא או לפעול ללא גישה למכרזים שאפקטיבית סגורים מראש בפני שחקנים קטנים. ללא שינוי עומק בשיטת העבודה, הקרנות החדשות עלולות להפוך לזריקה של מים קרים על מדבר ביורוקרטי.
במקביל למהלך שמקדמת המדינה, קמות בישראל גם קרנות פרטיות חדשות שמבקשות לרכוב על גל ההשקעות הביטחוניות העולמי. חלק מהקרנות החדשות מוקמות על ידי יזמי הון סיכון ותיקים שהקיפו את עצמם בקצינים בכירים לשעבר, חלקן פועלות במודל של פרייבט אקוויטי המתמקד גם בחברות בוגרות, ואחרות בוחרות להשקיע בחברות צעירות בתחילת דרכן. שמות כמו אורליוס, גבעון, פרוטגו וקינטיקה כבר גייסו מאות מיליוני דולרים ממשקיעים ישראלים וזרים, חלקן גם, לפי פרסומים שונים, ממדינות החתומות על הסכמי אברהם. ההון שנכנס לתחום עדיין קטן בהשוואה לסייבר או ל-AI, והקרנות מתמודדות, בין היתר, עם חסמים של סנטימנט אנטי ישראלי ועלויות גיוס גבוהות.
שלוש חברות הענק הביטחוניות הגדולות בישראל מחזיקות זה שנים ביתרונות מובהקים: הן ספקיות ותיקות של משרד הביטחון, נהנות מקשרי עומק עם מקבלי החלטות, מחזיקות בתשתיות ייצור ובניסיון משפטי ורגולטורי שמאפשר להן לעבור בקלות יחסית את מבוכי המכרזים. מולן ניצבות עשרות חברות קטנות עם רעיונות פורצי דרך בתחומים מגוונים אך בלי גב כלכלי משמעותי, ניסיון רכש או כוח לובי. הפער הזה אינו רק שאלה של גודל, הוא שאלה של נגישות למערכת. אם סטארט אפ נדרש להוכיח ניסיון מוכח של 10 שנים כדי לגשת למכרז, הוא למעשה מודר מהשוק מראש.
לכן, מה שנדרש כעת הוא שינוי תפיסה כולל, הרבה מעבר להזרמת מימון. המדינה צריכה לבנות מסלול מקוצר ומותאם לסטארט אפים ביטחוניים שיאפשר להם לבצע ניסויים, להציג יכולת מבצעית ולהתקדם לחוזה רכש קטן, בלי לעבור הליך בירוקרטי מייגע וארוך ובלי להמתין למחזור תקציבי שלם. במקביל, יש לקדם הקמה של מנגנון קבוע של שיתופי פעולה בין תעשיות הביטחון הגדולות לבין החברות הקטנות, שבו החברות הצעירות יוכלו להשתלב כספקיות משנה או כשותפות לפיתוח טכנולוגיות חדשות. בעולם, השילוב הזה כבר עובד. בארה"ב ובבריטניה חברות צעירות משמשות כחממה טכנולוגית עבור פרויקטים ביטחוניים ענקיים. בישראל, הממשק הזה עדיין מקרטע.
חברות ישראליות מתמודדות עם חסמים נוספים כמו עלויות השתתפות גבוהות בתערוכות ביטחוניות, רגישות פוליטית גוברת ואף גילויי חרם גלויים, כמו ההחלטה הצרפתית למנוע השתתפות ישראלית בתערוכת הנשק Eurosatory. מדינה שמצהירה על רצון לפתח תעשיית דיפנס טק צריכה לתת לחברות הרלוונטיות את הכלים המתרימים להצליח גם לאור החסמים הללו.
ראוי גם לציין שעשרות אלפי מילואימניקים שחוזרים מהחזית ראו מקרוב את הצרכים, החוסרים והכשלים הטכנולוגיים בשדה הקרב. רבים מהם מהנדסים, יזמים ואנשי פיתוח שמבקשים כעת לתרגם את הידע והחוויה למיזמים שישפרו את מערכות ההגנה והביטחון. זו עוד הזדמנות לחדשנות ולפיתוח מואץ של התעשיות הביטחוניות הישראליות.
כדי שזה יקרה, המדינה חייבת לעבור ממדיניות של עידוד נקודתי למדיניות של שותפות אמיתית עם אקוסיסטם שמספק לחברות הצעירות גם גישה למכרזים, ביטחון רגולטורי וגב תעשייתי. קרנות המדינה הן התחלה מבורכת, אבל כדי לייצר כאן תעשיית דיפנס טק אמיתית נדרשת פחות בירוקרטיה, יותר אמון. אחרת, שוב נמצא את עצמנו מחכים להזדמנות הבאה, בעוד החדשנות הישראלית תתממש אבל במגרש של אחרים.
איתמר לב אלדר הוא שותף במחלקת תאגידים, מיזוגים ורכישות ובמחלקת בנקאות ומימון במשרד ERM
