פרשנות
ב-88 מילים מזהירים הכלכלנים הטובים בעולם מהתפתחות הבינה המלאכותית
קריאה חריגה של 16 זוכי נובל ומאות מומחים אינה מבקשת לבלום את הבינה המלאכותית, אלא להאיץ את קצב ההסתגלות של מערכות החינוך, הרגולציה ושוק העבודה. לדבריהם, הסיכון הגדול אינו ה-AI עצמו, אלא הפער בין מהירות החדשנות לבין יכולת החברה להדביק אותה.
לפני כמעט מאתיים שנה נדרשו כמה עשרות שנים עד שהמהפכה התעשייתית שינתה את שוק העבודה. גם אז עובדים איבדו מקצועות. גם אז, רבים רכשו מיומנויות חדשות, שינו את הכלכלה והגדילו את רמת החיים. אך אז המדינות הספיקו לבנות בהדרגה מערכות חינוך, רגולציה ורשתות ביטחון תואמות.
המהפכה הנוכחית – מהפכת ה-AI, מתנהלת בקצב אחר לחלוטין. זו לא הערכה או תחזית- זו עובדה מוגמרת המשתקפת בפנינו כמעט כל בוקר מחדש. וזו הסיבה כי יותר מ־200 כלכלנים, חוקרי בינה מלאכותית ומנהלי חברות טכנולוגיה – ובהם 16 זוכי פרס נובל בכלכלה – פרסמו אתמול קריאה חריגה לפעולה.
באופן מפתיע, המכתב עצמו אינו מסמך אקדמי עב כרס שזור במונחים מקצועיים בלתי ניתנים להבנה. הוא גם לא מניפסט אידיאולוגי. הוא בסך הכל 88 מילים פשוטות וברורות. הן אינן מזהירות מפני "סוף האנושות" ואינן קוראות לעצור את הבינה המלאכותית. להפך. הן מכירות בכך שהטכנולוגיה עשויה לשפר את רמת החיים באופן חסר תקדים, אך מזהירות כי היא עלולה להפוך בתוך עשור לעוצמתית באופן קיצוני, לחולל שינוי כלכלי גדול אף מהמהפכה התעשייתית – אך בפרק זמן קצר בהרבה – ולהביא עמה גם סיכון לתסיסה חברתית לא מבוקרת. משום כך הן קוראות כבר עכשיו לבנות את התמריצים, מנגנוני ההגנה והמוסדות שיכוונו את הבינה המלאכותית כך שתשלים את האדם ולא תחליף אותו.
זו אולי הנקודה החשובה ביותר במכתב. הוא אינו מזהיר בעיקר מפני הבינה המלאכותית. הוא מזהיר מפני הפער ההולך ומתרחב בין מהירות ההתפתחות הטכנולוגית לבין מהירות ההסתגלות של המוסדות האנושיים. במקרה הזה זה נכון שבעתיים: הטכנולוגיה מתקדמת בקצב של חודשים ואף ימים; מערכות החינוך, החקיקה, ההכשרות המקצועיות, המיסוי, הביטוח הסוציאלי והרגולציה פועלות בקצב של שנים. זהו מתכון מסוכן לכלכלה ולחברה. זו בדרך כלל הסכנה הגדולה: כאשר "עושי השוק" רצים מהר יותר מהמנטרים. כך קרה ב-2008: בסך הכול מהנדסים פיננסים רצו מהר הרבה יותר מהרגולטורים הפיננסיים שלא הבינו את גודל האירוע.
ההיסטוריה מלמדת שטכנולוגיה כמעט תמיד מגדילה את העוגה הכלכלית. השאלה הגדולה כעת היא כיצד היא מחלקת אותה. כאשר ממדי אי השוויון מזנקים לרמות חסרות תקדים, בעיקר אחרי מגיפת הקורונה, זו כבר לא שאלה "חברתית", אלא כלכלית גרידא. אפרופו הפנדמיה, היא לימדה אותנו בהקשר הזה שיעור חשוב. היא לא פגעה בכולם באותה מידה. מי שעבודתו חייבה נוכחות פיזית – מלצרים, נהגים, קמעונאים ועובדי שירותים – שהם בעלי השכר הנמוך ובעלי הכישורים והמיומנויות הנמוכים- שילם מחיר כבד בהרבה ממי שיכול היה לפתוח מחשב ולהמשיך לעבוד מהבית. גם אז המשבר לא יצר את אי־השוויון- הוא פשוט האיץ אותו.
ה-AI עלולה לעשות דבר דומה, רק בעוצמה גדולה בהרבה. היא צפויה להגדיל את הפריון, להוזיל שירותים, לקצר תהליכים ולייצר עושר עצום. אבל היא גם עלולה להגדיל את הפער בין מי שיודע להשתמש בה לבין מי שמתחרה בה; בין מי שמחזיק בהון, בידע או בקניין רוחני לבין מי שמוכר את זמנו ואת עבודתו.
הנקודה המרכזית היא הפרדוקס, או ליתר דיוק, ניגוד האינטרסים: ככל שהטכנולוגיה מועילה יותר, כך קטן התמריץ לעצור לרגע ולחשוב על השלכותיה. חברות נהנות מעלייה בפריון. משקיעים נהנים מתשואות. צרכנים מקבלים מוצרים טובים, מהירים וזולים יותר. קשה מאוד לייצר קואליציה פוליטית רחבה שתאמר: רגע, בואו נוודא שהחברה מסוגלת לעכל את קצב השינוי הזה.
לכן, האזהרה של הכלכלנים חשובה כל כך. היא אינה דיסטופית, לא אפוקליפטית וגם לא אנטי־טכנולוגית. היא עוסקת בכשל אנושי מוכר הרבה יותר: מוסדות שפועלים בקצב של המאה ה־20 מול טכנולוגיה שמתקדמת בקצב של המאה ה־21.
ולשם בדיוק חייבים לנתב את הדיון הציבורי: לא האם הבינה המלאכותית תהיה טובה או רעה -זו כנראה שאלה לא נכונה או שאלת "האתמול"- אלא האם המוסדות החברתיים, פוליטיים וכלכליים יצליחו להשתנות מהר מספיק כדי שהרווחים מהמהפכה יחולקו באופן שיחזק את החברה כולה באופן כוללני ולא יעמיק את השסעים שבתוכה.
אם יותר מ־200 מהכלכלנים הבולטים בעולם, לצד חלק מהאנשים שמפתחים את הטכנולוגיה עצמה, אומרים שהגיע הזמן להתכונן – כנראה שהשאלה כבר אינה אם המהפכה מגיעה. השאלה היא אם אנחנו מגיעים אליה מוכנים. ברור כעת כי בשלב הזה התשובה שלילית.
