האם מעקב המוני באמת מונע טרור סייבר?
מה עושה יהודה לוי, כראש השב״כ בסדרה הישראלית החדשה "הראש" כשמסתבר שתשתית קריטית בישראל תחת מתקפת סייבר? הוא מורה על תגובת נגד מהירה – ובראשה הרחבת סמכויות המעקב הדיגיטלי. התסריט הבדיוני הזה אולי נראה קיצוני, אבל הוא לא רחוק מהמציאות. הסדרה ממחישה באופן דרמטי את מה שכבר קורה בעולם האמיתי: ממשלות רבות – כולל בריטניה וישראל – מגיבות לאיומי סייבר בהרחבת כלי המעקב הדיגיטליים. אך נשאלת השאלה – האם זה באמת מה שמונע את ההתקפה הבאה, או שמדובר בתגובה שמונעת יותר מפחד מאשר מנתונים?
מחקר שביצענו לאחרונה ופורסם במגזין Terrorism and Political Violence מצביע על כך שהציבור תומך בהרחבת סמכויות מעקב בעיקר כאשר ישנם נפגעים בנפש, אך מגלה אדישות יחסית כאשר הפגיעה היא כלכלית או תפקודית. כלומר, הרגולציה המתגבשת אינה בהכרח תוצאה של הערכת סיכונים אמיתית, אלא של לחצים ציבוריים ופוליטיים. כדי לחקור לעומק את התופעה, עיצבנו סדרת ניסויים המבוססת על תרחישים מצולמים שהוצגו ככתבות חדשות אמינות. המשתתפים – אזרחים מהציבור הבריטי – צפו בקליפים מבוימים שדימו מתקפה נגד רשת הרכבות הלאומית, שהוצגה לקבוצה אחת כמתקפת סייבר, ולאחרת כמתקפה קונבנציונלית. גם חומרת ההתקפה השתנתה – לעיתים התקיפה גרמה לאובדן חיי אדם, ולעיתים לנזק כלכלי כבד או שיבוש תחבורתי. לאחר הצפייה, המשתתפים השיבו על שאלון שבחן את עמדותיהם כלפי הרחבת סמכויות הפיקוח הדיגיטלי של המדינה.
הממצאים העלו הבדל ברור: כאשר התקפות הובילו לפגיעות בנפש, התמיכה במעקב ממשלתי עלתה משמעותית. אך כאשר ההתקפות גרמו לנזקים כלכליים ותפקודיים – לא נרשמה אותה עלייה חדה ברצון להרחיב סמכויות. המחקר שלנו מצביע על כך מה שמצביע על כך שדרישת הציבור למעקב היא לעיתים קרובות תגובתית ולא מניעתית. ככל שאיום הסייבר נחווה כמאיים ורגשי יותר, כך גוברת נכונותם של אנשים לוותר על פרטיותם למען תחושת ביטחון. תגובה פסיכולוגית זו המתורגמת לא פעם למדיניות ממשלתית עשויה להסביר מדוע ממשלות ממשיכות להרחיב את מערכות המעקב אחרי כל אירוע ביטחוני משמעותי, גם אם לא ברור עד כמה צעדים אלו אכן מונעים איומים עתידיים.
בישראל, כמו בבריטניה, קיימת נטייה להרחיב את השימוש במעקב לאחר מתקפות טרור או אירועי סייבר חמורים. אך האם הציבור מבין כי הרחבת מעקב אינה מבטיחה ביטחון? דוגמה עדכנית לכך היא המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר. על פי דיווחים, מחבלי חמאס עשו שימוש בצילומי מצלמות האבטחה של יישובים ישראליים כדי לתכנן את הפיגועים ולנווט את דרכם. אירוע זה ממחיש כי מערכות מעקב אינן בהכרח כלי הרתעה – ולעיתים אף הופכות לכלי בידי תוקפים.
השאלה שצריכה להישאל היא לא כמה מעקב נחוץ, אלא כיצד מאזנים בין ביטחון להגנה על פרטיות האזרחים. מעקב המוני עלול להפוך לחרב פיפיות – ולהוות איום ממשי כאשר מערכות אלו נפרצות בידי גורמים עוינים. במקום להמשיך ולהרחיב את הפיקוח, יש לשים דגש על חיזוק הגנת הסייבר והאבטחה של המערכות הקריטיות. השקעה בתשתיות מאובטחות, הטמעת הצפנה מתקדמת ושיפור המודעות הציבורית הם הפתרון האמיתי לאיומי הסייבר של העתיד.
ואם נחזור ליהודה לוי, "הראש", בסדרה התגובה למתקפת הסייבר מגיעה מיד – אבל במציאות, כדאי לעצור רגע ולשאול: מה באמת שומר עלינו בטוחים?
ד"ר קרן לוי גנני–סניידר חוקרת וחברת סגל בחוג לפוליטיקה ותקשורת במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים ועמיתת מחקר בביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה
פרופ' דפנה קנטי, דיקן הפקולטה למדעי החברה, חוקרת בביה"ס מדעי המדינה וראש המעבדה לפסיכולוגיה פוליטית, באוניברסיטת חיפה
