בין האקדמיה להייטק: למה התארים של הצעירים הערבים נשארים על המדף?
מגזר ההייטק הישראלי התרגל להתגאות בתואר 'קטר הצמיחה של המשק', אך ניתוח חדש ומקיף שפורסם החודש על ידי חטיבת המחקר בבנק ישראל, חושף תקלה חמורה במנוע. בעוד שהמערכת האקדמית הצליחה לייצר דור חדש ומשכיל של צעירים ערבים, כאשר כ-10,000 סטודנטים מהחברה הערבית במקצועות ה-STEM פוקדים את ספסלי הלימודים כיום, שוק העבודה עצמו נותר, במידה רבה, סגור בפניהם.
המשק הישראלי אינו סובל רק ממחסור בכישרונות, אלא בעיקר מ'מחסור בפתיחות'. חלק משמעותי מההון האנושי החסר להייטק כבר קיים במערכת, אך תהליכי הגיוס הקיימים מסננים אותו באופן שמנציח תת ייצוג ופוגע בחוסן הלאומי.
הנתונים של בנק ישראל חושפים נתק מוחלט בין השקעה לתוצאה: בעשור האחרון (2009–2023) שיעור הערבים מקרב בוגרי מקצועות ההייטק כמעט הוכפל- מ-4.6% ל-9.0%. זוהי הצלחה אדירה של האקדמיה ושל שאיפת הצעירים. אלא שבצד השני, ייצוגם בקרב השכירים הצעירים בהייטק נותר נמוך באופן חריג ועמד בשנת 2023 על 3.7% בלבד, נתון קפוא שאינו משקף את הגידול העצום במאגר הכישרונות.
המשמעות היא אובדן עצום של הון אנושי איכותי במקום שבו המשק זקוק לו ביותר. לפי דו”ח רשות החדשנות (2024), פריון העבודה בהייטק גבוה פי 3.5 מביתר ענפי המשק. כשהמדינה מוותרת על 9% מהבוגרים המוכשרים ביותר, היא מוותרת ביודעין על מנוע צמיחה שיכול היה לצמצם את הגירעון הלאומי ולחזק את החוסן החברתי.
הפער בין 9% בוגרים ל-3.7% מועסקים מעיד על חסמים עמוקים בשלב המעבר. הכאב נובע בראש ובראשונה ממחסור ב"הון סמוי", רשתות אינפורמציה וקשרים (Networking). במגזר המבוסס על 'חבר מביא חבר' ועל שירות ביחידות טכנולוגיות כ'תו תקן' ומדד איכות בלעדי למצוינות, הצעיר הערבי מגיע לנקודת הזינוק בעמדת נחיתות מבנית.
יתרה מכך, בעידן שבו סינון קורות החיים הופך לאוטומטי, הבעיה מקבלת פנים טכנולוגיות. מחקרים עדכניים מראים כי אלגוריתמים של גיוס המבוססים על בינה מלאכותית (AI) עלולים להפלות מועמדים מקבוצות מיעוט על בסיס רקע תרבותי, שמות או מקום מגורים. ללא 'גשר' אנושי ומודע, הכישרון הערבי פשוט נמחק מהמערכת עוד לפני הריאיון הראשון.
הפער אינו רק תרבותי אלא פיזי. כ-70% ממשרות ההייטק מרוכזות במחוז תל אביב והמרכז. עבור הצעיר הערבי מהגליל, המרחק למרכז הוא מחסום כלכלי, לוגיסטי וחברתי. האקדמיה הופכת ל"אי" מבודד ללא חיבור פיזי למוקדי התעסוקה, מה שמוביל לכך שהתואר נשאר על המדף בעוד שהתעשייה במרכז זועקת לידיים עובדות.
המחקר מספק הוכחה ליעילותה של התערבות ממוקדת דרך מקרה הבוחן של הנשים החרדיות: שיעורן בהייטק זינק ל-5.5%, בעיקר בזכות מסלולי הנדסאות תוכנה (מה"ט) המחוברים ישירות לשוק העבודה. הלקח ברור: כשמייצרים גשר ישיר וליווי צמוד לשלב ההשמה - יש תוצאות.
כדי לשנות את המגמה עבור הצעירים הערבים, המדינה והתעשייה חייבות להשקיע בתוכניות מגשרות, שמתמקדות בשלושה צירים:
1. פירוק חסמי הנטוורקינג: בניית קשרים ישירים בין סטודנטים בפריפריה לבין מובילי תעשייה עוד במהלך הלימודים.
2. ליווי אישי בשלב ההשמה: הכנה ממוקדת למבחנים ולראיונות, וגישור על פערי ה'קודים התרבותיים' של הגיוס.
3. יצירת מוקדי תעסוקה (Hubs) בצפון: הבאת ההייטק אל הכישרון, כפי שאנו מקדמים בתוכנית העבודה שלנו, כדי לייצר חוסן אזורי וצמיחה מקומית.
המחקר של בנק ישראל הוא קריאת השכמה. יש לייצר את הגשר המבני שבין האקדמיה לתעסוקה, מתוך הבנה שהפיכת ה-9% של הבוגרים למועסקים בפועל היא המפתח לחוסן הכלכלי של ישראל. רק בדרך זו נוכל להבטיח שההייטק הישראלי יפסיק לסבול ממחסור בפתיחות ויתחיל לממש את הפוטנציאל האדיר של כלל החברה הישראלית.
מייסם ג'לג'ולי היא מנכ"לית ארגון צופן-תשביק ומירב בועז (בוזי) היא משנה למנכ"לית
