פרשנות
המחיר הכלכלי הכבד של הפסקת האש עם איראן
אף צד לא ניצח באמת במלחמה עם איראן, אבל כלכלת ישראל כבר הפסידה: התוצר נפגע, החוב תפח, וההוצאה הביטחונית תזכה לעוד עשרות מיליארדי שקלים שיוסטו מההוצאה האזרחית. התקווה להסרת האיום האיראני התחלפה בהבנה שישראל נכנסת לעידן של מלחמות חוזרות – שמרחיק עוד יותר את האפשרות לקצץ בתקציב הביטחון
הפסקת האש במלחמה באיראן מקשה לסמן מנצחים ומפסידים במהלך הצבאי אותו הוביל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הציפיות המוקדמות להכרעה מהירה ולחילופי משטר באיראן התחלפו בתום חמישה וחצי שבועות של מלחמה בחזרה לנקודת ההתחלה. עלי חמ'נאי חוסל וייתכן שאף בנו ויורשו מוג'תבא, אך השלטון באיראן נותר יציב עם התחזקות משמרות המהפכה. אלה הוכיחו שהשליטה במצר הורמוז ודרכו בשוק האנרגיה העולמי היא חפיר עמוק שגם המעצמה החזקה בעולם לא יכלה לו, לפחות בלי להפוך את המלחמה לכזו שגם נמשכת זמן ממושך משמעותית וגם שיש לה מחיר גבוה, הן כלכלית והן בחיי חיילים אמריקאים, שהיו צריכים להיכנס קרקעית למדינה. ההיסטוריה של מלחמות ארה"ב במדינות רחוקות ממנה כבר הראתה שגם אז, יש פער בין הציפיות למציאות.
עוד מיליארדים על הפגיעות בעורף
מפסידה אחת ברורה שכן אפשר לסמן בסיכום הביניים הנוכחי היא כלכלת ישראל, שנכנסה שוב למצב של סגר שנכפה עליה בחסות המלחמה. מסגירת השמיים לטיסות ונטישה – שוב – של החברות הבינלאומיות ועד לסגירת מערכת החינוך, המשק נכנס בפעם השישית בשנים האחרונות (שלושה סגרי קורונה, מתקפת 7 באוקטובר ומבצע עם כלביא) למצב הלם. בסוף מרץ העריך הכלכלן הראשי באוצר כי כתוצאה מהסבב הנוכחי, התוצר במשק יקטן ב־9.5% ברבעון הראשון של השנה. למרות שמדובר במכה לא פשוטה, המשק כבר הוכיח את יכולתו לעשות ריבאונד, הרבה בזכות חוזקו של המגזר הפרטי.
לצד הקיטון בתוצר, ספג המשק הישראלי שתי מכות כלכליות נוספות. הראשונה, הזינוק בהוצאות האזרחיות על הפגיעות בעורף. נכון לערב החג השני נרשמו כ־26 אלף פניות לרשות המסים לצורך קבלת פיצויים על נזקים שנגרמו לרכוש (בתים, רכבים ובתי עסק), כתוצאה מפגיעות של טילים מאיראן ומלבנון. נזקים אלה צפויים להגיע לכ־1.5 מיליארד שקל וזה עוד לפני שמדברים על עלויות פינוי האזרחים שבתיהם נפגעו ולא יכולים לשוב אליהם, כולל אלה שנפגעו בעם כלביא והשיקום של בתיהם טרם החל.
בנוסף, צפויה עלות משמעותית יותר ממתווה הפיצויים לעסקים שחוו ירידה בעסקיהם במלחמה. בעם כלביא, שארך רק 12 ימים, העלות של מתווה הפיצויים למדינה עמדה על כ־3 מיליארד שקל. במערכה הנוכחית, שהיתה ארוכה פי שלושה, ההערכות באוצר היו שסכום זה יגדל ל־6.5 מיליארד שקל, כשבנוסף אליהם חצי מיליארד שקל תשלם המדינה דרך ביטוח לאומי לעובדים שהוצאו לחל"ת על ידי מעסיקים שבחרו בכך.
אבל גם הוצאות אזרחיות אלו מתגמדות לעומת הזינוק בעלויות הביטחון שיצרה המערכה הנוכחית. רגע לפני אישור תקציב המדינה לשנת 2026 בכנסת בסוף החודש שעבר, אישרה הממשלה תוספת תקציב של כ־30 מיליארד שקל לתקציב הביטחון שאושר בטרם החלה המערכה והוא עומד נכון להיום על 143 מיליארד שקל. כדי לשים את המספר הזה בפרופרוציות, נזכיר שוועדת נגל שהוקמה על ידי הממשלה לבחינה והמלצה על תקציב הביטחון לעשור הקרוב העריכה שתקציב הביטחון בשנת 2026 יעמוד על 96 מיליארד שקל בלבד, כך שמדובר על פער של 47 מיליארד שקל – וזה עוד לפני דרישות עתידיות שבוודאי יגיעו.
וזו כנראה הנקודה הקריטית בחיבור שבין תוצאות המלחמה עד כה לבין כלכלת ישראל. התבדות הציפיות להחלפת המשטר באיראן ולהסרת האיום הקיומי על ישראל – בהנחה שהעם האיראני לא יבצע הפיכה במדינה ויקום משטר שלא שם לו למטרה את השמדת ישראל – מתחלפת בחשש מכך שהמלחמה הקיומית הופכת ל"סבב" נוסף בלבד, שאחריו יגיעו עוד סבבים. הממשלה והצבא מיהרו לחגוג את הפגיעות המהותיות בתשתיות ייצור הנשק האיראני במלחמה האחרונה וטענו שהסיגו אותן שנים לאחור, אך הצהרות דומות נשמעו גם בעקבות עם כלביא ביוני שעבר, שאחריהן נרשמה התאוששות מהירה של ייצור הנשק באיראן. גם העובדה שאיראן מחזיקה בכמעט חצי טון של אורניום מועשר, מראה שגם שאיפות הגרעין שלה עדיין איתנו וסביר להניח שאחרי המכות שחוותה במלחמה האחרונה, היא תשאף לשמר לה קלפים בשרוול למקרה של עימותים עתידיים דומים.
הדבר הזה מתחבר באופן ישיר לתקציב הביטחון של ישראל. אחרי עם כלביא עוד קיוו במשרד האוצר שלאחר הסרת האיום הגדול מאיראן, אפשר יהיה להתחיל ולהקטין את תקציב הביטחון בהדרגה, כשמנגד במשרד הביטחון דרשו הגדלה משמעותית שלו כדי להיערך לכל תרחיש עתידי אפשרי ולחדש מלאים של מיירטים. המערכה הנוכחית ותוצאותיה מהוות הוכחה לצדקת מערכת הביטחון, שבוודאי תדרוש כעת תוספות משמעותיות גם בשנים קדימה. דרישתו של נתניהו להגדיל את תקציב הביטחון בעשור הקרוב ב־350 מיליארד שקל, מראה שהקרב בין הביטחון לאוצר כבר הוכרע מראש.
המשמעות של כל אלה לכלכלת ישראל הרסנית. אחרי שבעשור הקודם ירדה ההוצאה על הביטחון כאחוז מהתוצר, בין היתר כחלק מהסכם יעלון-כחלון, מאז 7 באוקטובר המגמה התהפכה ונכון לעכשיו לא נראה מתי היא תשתנה. הסכם יעלון-כחלון, על אף הכוונות הטובות שלו לייעל את הצבא ולהקטין את הוצאות הביטחון כאחוז מהתוצר, לא חף מטעויות כשלא זיהה נכון את האיומים על ישראל, בעיקר בגבולות שלה בלבנון וברצועת עזה. עם זאת, המטוטלת של האיזון בין הוצאות הביטחון לאלו האזרחיות נעה כעת בחדות לקיצוניות השנייה.
הזינוק המסוכן ביחס חוב־תוצר
כחלק מההחלטה על התוספת לתקציב הביטחון אישרה הממשלה יעד גירעון של 5.1% לשנת 2026. מדובר בעלייה של 1.2% בהשוואה ליעד הקודם – 3.9% – שגם הוא היה גבוה ביחס להמלצות הדרג המקצועי באוצר ובבנק ישראל. אחרי שנתיים וחצי של מלחמה שגררה עלויות כבדות (352 מיליארד שקל עלות חרבות ברזל ועם כלביא ועוד כ־50 מיליארד שקל לפי הערכות בשאגת הארי), ישראל חייבת להתחיל ולהקטין את החובות שלקחה בלית ברירה למימון המלחמה. לשם כך המליץ הדרג המקצועי כי הגירעון יעמוד על 3.5% ומטה, מתוך שאיפה להתחיל ולהקטין את יחס החוב־תוצר של המדינה, שזינק בעקבותיה ל־68.8% אחרי שכבר עמד על 60.9% ב־2022. יחס זה עוד צפוי לגדול השנה בעקבות הגדלת הגירעון ואובדן התוצר ברבעון הראשון.
תשלומי הריבית והעמלות של ישראל בתקציב 2026 עומדים על 64.5 מיליארד שקל, עלייה של 15% בהשוואה ל־2025. אלו כספים שבמקום ללכת להוצאות אזרחיות, להגדלה של תקציבי בריאות, רווחה, חינוך או אפילו תשתיות, הולכים להחזר חובות. המדיניות הכלכלית של אי הקטנת יחס החוב־תוצר מבטיחים שעלויות אלו, שמגיעות מכספי משלמי המסים, יישארו גבוהות גם בשנים הבאות.
הסיטואציה הזו מתרחשת כשאת הכלכלה הישראלית מנווטת אותה ממשלה מגזרית שרואה רק את הישרדותה לנגד עיניה, ערב שנת בחירות. תקציב המדינה שאושר בחודש שעבר, תחת ירי הטילים על ישראל, הוא אחד הגרועים שאושרו – עם תקציב ביטחון מנופח, קיצוץ בהוצאה האזרחית, תוספת של כספים קואליציוניים מגזריים ונטול רפורמות לבניית מנועי צמיחה עתידיים למשק. אוזלת היד של הממשלה בניהול העורף במלחמה – הכישלון בפתיחת השמיים לטיסות ובניהול מערכת החינוך למשל – מהוות חלק בלתי נפרד במדיניות ממשלתית שגוררת את המשק לעלויות עתידיות אדירות על חשבון האזרחים משלמי המסים.
