פרשנות
הפסקת אש? הקרב הכלכלי מול איראן רק החל - והעולם ישלם את המחיר
איראן ספגה במלחמה מכות קשות, אך תגיע למו"מ עם ארה"ב מעמדת מיקוח גיאופוליטית לאחר שהצליחה לזעזע את השוק העולמי: חברות הספנות והביטוח, סוחרי נפט, בנקים ומשקיעים הבינו כי מצר הורמוז אינו רק סיכון תיאורטי, וכי ניתן להשתמש בו כמנוף אסטרטגי. לכן, גם אם אספקת הנפט והגז תתחדש במלואה, פרמיית הסיכון לא תיעלם במהירות
ארה"ב הכריזה הלילה על הפסקת אש באיראן - אבל המערכה האמיתית רק מחליפה זירה. אחרי הטילים, הכטב"מים המתאבדים, המכליות והשריפות במתקני אנרגיה, מתחיל הקרב על הסיפור: מי ניצח, מי נשחק, מי נכנע, ומי הצליח לשנות את כללי המשחק. זהו שלב קריטי לא פחות מן הלחימה עצמה, משום שבמזרח התיכון נרטיב איננו רק עניין תודעתי. הוא משפיע על עמדות במו"מ, על מחירי האנרגיה, על ביטחון המשקיעים, על חוזי ביטוח ימי ועל היכולת של מדינות לשדר יציבות גם אחרי שהאש דועכת.
מבחינת איראן, הנרטיב שהיא מבקשת לקבע כבר ברור למדי. המשטר ספג מכות קשות: בכירים חוסלו, תשתיות נפגעו, אתרי אנרגיה חשובים הותקפו, ונכסים כלכליים רגישים ספגו זעזועים. ובכל זאת, המשטר לא קרס. מבחינת טהרן, זהו ההישג הגדול. לא משום שהוא מבטל את הנזק, אלא משום שהוא מאפשר לה לטעון כי עמדה מול מתקפה חריגה בעוצמתה ועדיין שמרה על רציפות שלטונית, על יכולת תגובה, ועל מרחב תמרון מדיני. בעולם שבו לא מעט מערכות פוליטיות קורסות הרבה לפני שהן מובסות צבאית, עצם ההישרדות היא מוצר שאפשר למכור כהישג.
אלא שהאיראנים לא יסתפקו בסיפור של הישרדות. הם יבקשו למכור גם סיפור של כוח. לא כוח שמבוסס על עליונות אווירית או על ניצחון קלאסי בשדה הקרב, אלא כוח מסוג אחר: היכולת לזעזע את השוק העולמי, להפוך את הורמוז לנקודת חנק, להבהיר לשכנותיהם במפרץ עד כמה התשתיות שלהן פגיעות ולהזכיר למערב שהמחיר של פגיעה באיראן אינו נשאר בתוך גבולות איראן. זה הלקח האסטרטגי החשוב ביותר של המערכה הזאת. לא שאיראן בלתי פגיעה, אלא שגם כשהיא פגיעה מאוד, היא עדיין מסוגלת לפגוע במערכת האזורית והגלובלית כולה.
כאן בדיוק מתחיל הכאב הכלכלי האמיתי של האזור. הפסקת האש יכולה לעצור את הירי, אבל היא לא מוחקת בן רגע את הזיכרון של השווקים. חברות ספנות, סוחרי נפט, מבטחים, בנקים ומשקיעים כבר ראו שמצר הורמוז אינו רק סיכון תיאורטי. הם ראו שניתן לשבש אותו, להאט אותו, לייקר אותו ולהשתמש בו כמנוף אסטרטגי. לכן גם אם זרימת הנפט והגז תתחדש במלואה, וגם אם הבורסות במפרץ ימשיכו לעלות מתוך הקלה, פרמיית הסיכון לא תיעלם במהירות. השוק נושם לרווחה על כך שנמנע התרחיש הקיצוני ביותר של הרס תשתיות אזרחיות בהיקף נרחב, אבל הוא עדיין לא משוכנע שהאיום הוסר.
וזו נקודה שהמפרציות עצמן יצטרכו להפנים. המלחמה הזאת חשפה שוב עד כמה "המפרץ" אינו יחידה כלכלית אחת. יש מדינות שיכלו ליהנות חלקית מעליית המחירים או להישען על נתיבי עקיפה, ויש מדינות שגילו עד כמה הן כבולות למעבר ימי אחד. יש מי שיש להן עומק לוגיסטי מסוים, ויש מי שתלויות כמעט לחלוטין בגישה בטוחה להורמוז. מבחינה כלכלית, זהו אולי השיעור החשוב ביותר של השבועות האחרונים: לא כל מדינות המפרץ נפגעות באותה צורה, ולא כל אחת מהן תצא מן המשבר עם אותה דרגת פגיעות.
קטאר ממחישה זאת היטב. בעוד שבחלק מן המדינות עיקר הבעיה היה שיבוש מעבר או עלויות ביטוח ושינוע, בדוחא התמונה חמורה יותר, משום שהמלחמה פגעה גם בכושר יצוא ממשי. עבור מדינה שבנתה את עוצמתה הכלכלית, הפוליטית והדיפלומטית על אמינות יצוא הגז שלה, זו מכה שאינה רק תפעולית אלא גם תדמיתית. גם אם המחירים העולמיים יישארו גבוהים, הם אינם מפצים באופן מלא על אובדן תפוקה, על פגיעה בתשתית ועל סדק שנפער בתפיסת האמינות.
מנגד, גם מי שימהר להציג את מדינות המפרץ כקורבנות של המלחמה יפספס חלק מן התמונה. חלקן נהנו מהזינוק במחירים, חלקן הצליחו לגייס מחדש את תשומת לב המערב לחשיבותן האסטרטגית וכולן קיבלו תזכורת חדה לכך שהעולם עדיין תלוי באזור הזה הרבה יותר מכפי שנדמה לעיתים. אבל זה בדיוק הפרדוקס - ככל שהאזור חשוב יותר, כך כל זעזוע בו יקר יותר. לכן, ככל שהשוק יודע שהמפרץ חיוני, כך האיום עליו הופך לנשק חזק יותר.
ומה עם איראן עצמה? גם כאן צריך לומר שתי אמיתות סותרות לכאורה. מצד אחד, איראן תגיע למו"מ בתחושת ניצחון. לא משום שמצבה הכלכלי טוב, אלא משום שהיא שכנעה את עצמה ואת סביבתה שהיא הצליחה לעמוד במבחן העליון: לספוג, לשרוד, ולהכאיב בחזרה. מצד שני, מבחינה כלכלית היא יוצאת מן המלחמה הזאת מוכה שוק על ירך. נכסי אנרגיה נפגעו, יצוא שובש, מרכזי תעשייה ולוגיסטיקה הותקפו, והמשק האיראני נכנס להפסקת האש הזו כשהוא כבר ממילא שחוק מאינפלציה, סנקציות חונקות, מחסור והשקעת חסר ארוכת שנים.
לכן איראן לא מגיעה לשלב הבא מעמדת עוצמה כלכלית, אלא מעמדת מיקוח גיאופוליטית. זה הבדל חשוב. היא לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה ארוכה ומתמשכת בלי מחיר פנימי כבד ביותר, אבל היא כן יכולה לטעון שהיא הוכיחה לעולם שהמשך הלחץ עליה יעלה הרבה יותר. מבחינתה, המטרה עכשיו תהיה לתרגם את הישגי השיבושים שיצרה להישגים במו"מ: הקלות, מרחב נשימה, הכרה מסוימת בעמדותיה ואולי גם יצירת מנגנון שבו עצם האיום על הורמוז יהפוך לנכס קבוע בארסנל ההרתעה שלה.
כאן בדיוק טמון "השטן שבפרטים הקטנים". הפסקת האש עצמה חשובה, אבל לא פחות חשובה השאלה מה ייכתב סביבה: מי יפקח, מי יערוב, אילו מגבלות יוטלו, מה ייאמר על הסנקציות, מה יקרה לחופש הספנות ומה תהיה המשמעות המעשית של "שקט" באזור שבו כל צד כבר נערך לסיבוב הבא. אם איראן תצא מהשלב הזה עם תחושה שהיא לא רק שרדה אלא גם קיבלה לגיטימציה מחודשת כמי שמותר וצריך לדבר איתה מעמדת כבוד, היא תציג זאת בבית ובחוץ כהצלחה אסטרטגית. אם מנגד יתברר שהפסקת האש לא מניבה לה רווח כלכלי ומדיני ממשי, תחושת הניצחון עלולה להתברר כאשליה יקרה.
המלחמה עם איראן, אם כך, לא הסתיימה באמת. היא רק שינתה צורה. במקום להתנהל מעל הים ובין מתקני האנרגיה, היא תתנהל עכשיו בתוך סעיפים, ניסוחים, מסדרונות דיפלומטיים, חוזי ביטוח, החלטות השקעה ומחירי נפט וגז. עבור השווקים זו לא תקופת רגיעה מלאה אלא תקופת מבחן. עבור מדינות המפרץ זו אינה חזרה לשגרה אלא שיעור יקר על מחיר התלות בנתיב יחיד ועל הצורך ביתירות אמיתית. ועבור איראן זהו הרגע שבו היא תנסה להוכיח שהישרדותה איננה רק עובדה צבאית, אלא הישג אסטרטגי עם תג מחיר כלכלי שהעולם כולו יידרש לשלם.
