ניתוח
גם המעקפים היצירתיים של מדינות המפרץ הוכיחו: אין תחליף למצר הורמוז
בניסיון להתגבר על החסימה של עורק החיים הראשי של הכלכלה הגלובלית הציגו סעודיה והאמירויות יכולות אלתור ותעוזה תפעולית שלא נראו באזור מעולם. אבל השורה התחתונה עדיין קודרת: למרות הנתיבים החלופיים תנועת חביות הנפט צללה מכ־20 מיליון ביום בממוצע ל־8.4 מיליון בלבד
אם לזקק לנתון בודד את משבר האנרגיה הפוקד את העולם בימים אלה, זהו הפער הבלתי נתפס בין זרימה של כמעט 20 מיליון חביות ביום בימים כתיקונם לבין מה שהמזרח התיכון מצליח, במאמצים עילאיים ובאלתורים יצירתיים, להזיז כיום בדרכים חלופיות — כ־40% בלבד מהכמות הרגילה.
בשגרה, מצר הורמוז הוא הרבה יותר מנתיב שיט — מדובר בעורק החיים הראשי של הכלכלה הגלובלית. דרכו עוברים כחמישית מצריכת הנפט והתזקיקים העולמית וכרבע מהסחר הימי העולמי באנרגיה. זהו צוואר הבקבוק הקריטי ביותר על פני הגלובוס, וכאשר הוא נחסם או מאוים, התוצאה היא לא רק עליית מחירים, אלא שינוי סדרי עולם. כעת, למעלה מחודש אל תוך המערכה הצבאית ששיבשה את הסדר האזורי, השאלה הניצבת לפתחה של הקהילה הכלכלית העולמית איננה רק אם נבנו מעקפים, אלא עד כמה הם מסוגלים להחליף את הנתיב המקורי. התשובה המסתמנת מהשטח היא תמרור אזהרה בוהק: אין חלופה להורמוז.
בתוך הכאוס הנוכחי, החדשות הטובות הן שמדינות המפרץ לא קפאו על שמריהן, ובמהלך השבועות האחרונים הן הציגו יכולות אלתור ותעוזה תפעולית שלא נראו באזור מעולם.
ערב הסעודית מפנה נפט ליצוא דרך מסופי הים האדום, איחוד האמירויות נשענת בכל כוחה על נמל פוג'יירה השוכן מחוץ למצר ואילו עיראק נאלצה להחיות נתיבי חירום היסטוריים ומורכבים העוברים דרך טורקיה וסוריה. הנתונים היבשים מראים, כי לסעודיה ולאמירויות ישנה יחדיו קיבולת חלופית תיאורטית של 5.5-2.6 מיליון חביות ביום, דרך צינורות עוקפי הורמוז. אולם גם אם בתרחיש האופטימי ביותר, מדובר בחלופה חלקית ומוגבלת. היא יכולה להאט אולי את קצב הדימום הכלכלי, אבל היא רחוקה מלשחזר את עוצמת הזרימה האדירה שאפיינה את הורמוז בימי שגרה.
כדי להבין את עומק השבר, יש להביט אל מעבר נתוני הקיבולת התיאורטיים ולבחון את נתוני היצוא בפועל בחודש הראשון למלחמה. מנתונים שפורסמו בסוף השבוע האחרון בתקשורת הכלכלית הערבית מצטיירת תמונה קודרת: היצוא הימי של נפט גולמי ממדינות המפרץ (ללא איראן) צנח במרץ ל־8.44 מיליון חביות ביום בלבד. מדובר בהתרסקות של 49% לעומת הנתון של פברואר, שעמד על 16.58 מיליון חביות. הניתוח המדינתי חושף את עומק הפגיעה: סעודיה ירדה ל־4.388 מיליון חביות ביום, איחוד האמירויות ל־2.132 מיליון, ואילו עיראק — הנפגעת העיקרית — צנחה ל־561 אלף חביות בלבד. כווית וקטאר כמעט ונעלמו ממפת היצוא, עם 280 אלף ו־135 אלף חביות בהתאמה. החריגה היחידה בנוף היא עומאן, שהצליחה להגדיל את היצוא ל־940 אלף חביות ביום בזכות מיקומה האסטרטגי על הים הערבי, מחוץ לטווח החנק של המצר. זהו הנתון החשוב באמת — גם אחרי חודש של גיוס משאבים טוטאלי, האזור מסוגל לספק בקושי מחצית מהתפוקה הרגילה שלו.
הפער הזה מסביר מדוע רשת המעקפים הנוכחית אינה מספקת פתרון אסטרטגי, כי אם פלסטר זמני ויקר. סעודיה והאמירויות מצליחות אולי למתן את הפגיעה בכלכלתן בזכות תשתית הצינורות הוותיקה (כמו הפטרו־ליין הסעודי חוצה היבשה), אך הן אינן מסוגלות לשאת על גבן את המסה שאבדה לשכנותיהן. המשבר העיראקי הוא הדוגמה המובהקת ביותר לייאוש הלוגיסטי. משרד הנפט בבגדאד נאלץ להודיע על יצוא מזוט דרך סוריה, ובמקביל חתמה חברת שיווק הנפט סומו על חוזים להעברת מאות אלפי טונות של מזוט ודלקים במשאיות דרך המדבר הסעודי והסורי. כאשר מעצמת נפט כמו עיראק עוברת להובלה במכליות כביש, ברור לכל כי מדובר בפתרון חירום התלוי בחסדיהם של מעברי גבול, הסכמים פוליטיים רעועים וסיכונים ביטחוניים פיזיים המתפרסים לאורך אלפי קילומטרים.
במישור הלוגיסטי הרחב, חברות הספנות הגלובליות הגדולות כבר הפנימו, שהסדר הישן לא יחזור בקרוב. ענקיות כמו CMA CGM הצרפתית ו־Maersk הדנית הקימו במהירות מרשימה את מסדרון ג'דה ופתרונות גשר יבשתי אחרים. הרעיון פשוט אך מסורבל: מכולות נפרקות בנמלי הים האדום או הים הערבי (ג'דה, סוהאר, סלאלה או פוג'יירה) ומשם הן משונעות במשאיות או בפידרים (אוניות הזנה קטנות) ליעדים בתוך המפרץ כמו כווית, קטאר ובחריין. העובדה שחברות אלו עברו למודל של נמל־כביש־נמל היא עדות ליכולת הישרדות מרשימה, אך גם למגבלה הפיזית של המהלך. פתרונות כאלה יעילים אולי לשינוע מכולות מזון, תרופות וחלקי חילוף, אך הם חסרי אונים אל מול הצורך בשינוע רציף של עשרות מיליוני טונות של נפט גולמי וגז טבעי נוזלי (LNG).
המחיר של האלתור הזה איננו רק תפעולי, כי אם כלכלי טהור. כל חבית נפט שאינה עוברת בהורמוז נושאת עליה פרמיית משבר כבדה. קשה להצביע על מספר אחיד, שכן העלות של חבית בצינור סעודי שונה מהותית מעלותה של חבית המשונעת במשאיות דרך עיראק וסוריה, אך המגמה ברורה. סוכנות הדירוג S&P כבר העלתה את תחזיות המחיר שלה ל־2026 ב־15 דולר לחבית בממוצע, מתוך הבנה שהשיבוש בנתיבי הזרימה יהיה ממושך ויקר. עלויות ההובלה, הדלק הימי וביטוח הסיכונים זינקו. ועדת האו"ם לסחר ופיתוח (UNCTAD) דיווחה לאחרונה, כי פרמיות ביטוח המלחמה במזרח התיכון הוכפלו ואף שולשו. עבור אונייה בשווי 100 מיליון דולר, מדובר בתוספת של עד מיליון דולר להפלגה בודדת. בסופו של יום, רשת המעקפים של המפרץ היא לא רק קטנה יותר מהורמוז — היא יקרה ממנו עשרות מונים.
ישנה גם סיבה מבנית לכך שהחלופות נשארות מוגבלות. הורמוז הוא מנגנון של יתרון לגודל, ללא אח ורע. המצר מאפשר העברת נפט גולמי, תזקיקים, גז פחמימני מעובה (LPG) ו־LNG דרך ציר אחד, רציף וזול יחסית. הצינורות הסעודיים והאמירתיים תוכננו בעיקר עבור נפט גולמי. הם אינם מהווים תחליף ליצוא התזקיקים המורכב, ובוודאי שלא ליצוא הגז הקטארי, המהווה נדבך קריטי בביטחון האנרגטי של אירופה ואסיה. לפיכך, בזמן שסעודיה מפעילה תשתית עקיפה, מדינות כמו כווית וקטאר נותרות חשופות כמעט לחלוטין, ללא כל מוצא יבשתי משמעותי ליצוא האנרגיה שלהן.
כדי למנוע קריסה מוחלטת של השווקים, נכנסו לתמונה מאגרי החירום העולמיים. ההחלטה של 32 מדינות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה (IEA) לשחרר 400 מיליון חביות ממלאי החירום היא המהלך הגדול ביותר בתולדות הארגון. המטרה היא לקנות זמן ולצמצם את הפאניקה בשווקים. עם זאת, חשוב להבין שמדובר בפתרון זמני בהחלט. מלאי חירום נועד לרכך את המכה, לא להחליף את זרם האספקה הקבוע. שחרור של 400 מיליון חביות נשמע דרמטי, אך מול מחסור יומי של מיליוני חביות, מדובר במלאי שיספיק לחודשים ספורים בלבד, אם הורמוז יישאר חסום. המאגרים מאפשרים לשוק לספוג את ההלם לאט יותר, אך הם אינם פותרים את הבעיה המבנית: הלחץ על בתי הזיקוק גובר והעולם כולו נאלץ להסתגל למערכת לוגיסטית מסורבלת, פגיעה ויקרה בהרבה.
המסקנה המסתמנת היא שיעור מאלף בגיאופוליטיקה של האנרגיה. המפרץ הוכיח יכולת אלתור מעוררת השתאות. הוא פרס מסדרונות יבשתיים, סחט את קיבולת הצינורות עד הקצה והחיה נתיבי שיירות עתיקים. אך דווקא המאמץ האדיר הזה מחדד את האמת המרה: הורמוז הוא נכס ללא תחליף. כשהוא פתוח, העולם נהנה מיעילות ומשפע ששום רשת מעקפים לא תוכל לשחזר. כשהוא נפגע, העולם אולי מצליח לאלתר, אך משלם על כך בשלושה מטבעות בו־זמנית: פחות נפח, עלות גבוהה יותר ופגיעות לוגיסטית מתמדת. המפרץ לא מצא תחליף להורמוז, כי אם דרך להאט את קצב הקריסה. זהו הישג לוגיסטי כביר, אך גם תזכורת מהדהדת למגבלות הכוח האנושי אל מול הגיאוגרפיה. אחרי חמישה שבועות של לחימה, העולם חי עדיין על פלסטרים יקרים, והעורק הראשי נותר חסום. הנתון של 8.44 מיליון חביות ביום — היקף היצוא בחודש מרץ — הוא העדות הניצחת לכך, שהשוק רחוק מאוד מחוף מבטחים.
