תיקוב הפצצה את ההר: פורדו ממתין למכה האמריקאית
פצצת ה־MOP האימתנית שפיתחה ארה"ב נועדה לתת מענה בדיוק לאתגר של חדירה למתקן גרעין מבוצר באיראן. בלי העזרה הזו, ישראל עלולה למצוא את עצמה נאבקת בציפורניים במבצר בפורדו. אם חיל האוויר האמריקאי יצטרף ללחימה, הוא יגלה שאת הדרך האווירית למטרה ניקתה ישראל באמצעות טילים תוצרת בית
הצטרפות אמריקאית לגלי התקיפה שישראל מנחיתה על איראן מאז השבוע שעבר אמורה לאפשר את פיצוח האגוז הקשה ביותר בתוכנית הגרעין שלה, אתר העשרת האורניום פורדו החצוב בעומק של עשרות מטרים בתוך הר ליד העיר קום.
ארסנל החימושים שעומד לרשות חיל האוויר הישראלי לא כולל כאלה שמסוגלים להבקיע ולהשמיד את המבצר הגרעיני העצום שבנתה איראן, בכוונה תחילה כדי להקשות על הפצצתו באמצעות נשק סטנדרטי.
MOP (ראשי תיבות של Massive Ordnance Penetrator) היא פצצת GBU-57 אימתנית ששוקלת כמעט 14 טון. האוויר האמריקאי הוא היחיד שמסוגל לצאת לתקיפה אפקטיבית על פורדו בזכות הפצצה MOP, שהוא החל לפתח ביחד עם ענקית הנשק בואינג לפני כשני עשורים. חלק ארי של המשקל העצום הזה הוא סגסוגות צפופות של פלדה שמאפשרות לה לחפור את דרכה עמוק אל המטרה שאליה היא מונחית. רק בהגיעה לעומק של כ־60 מטר ראש הנפץ שלה, שמשקלו כ־2.5 טון, מתפוצץ.
ארה"ב פיתחה את MOP כמענה למתקני הגרעין המבוצרים באיראן, ובהיותה פצצה אסטרטגית סודית היא לא ייצאה אותה, ולא סיפקה אותה גם ישראל. וגם אם היתה נכונות אמריקאית לספק אותה לישראל, ספק רב אם היו לישראל היכולות להשתמש בה, שכן לחיל האוויר אין מפציצים שמסוגלים לשאת מפלצת של פלדה וחומרי נפץ. חיל האוויר האמריקאי קבעה כי ה"מוביל" הרשמי של MOP הוא המפציץ האסטרטגי העצום B-2, כך שבשעת פקודה מפציץ כזה ינייד את פצצת הענק אל המקום המבוצר ביותר בעולם: צלע ההר בפורדו.
אם חיל האוויר האמריקאי יצטרף, בסופו של דבר, למערכה הישראלית באיראן, הוא עשוי ליהנות מתנאי לחימה ברמה של חמישה כוכבים. טייסיה לא ייחשפו לאיומים משמעותיים של מערכות ההגנה האוויריות האיראניות, כי מטוסי חיל האוויר הפגישו אותן עם טילים מונחים והרסניים עוד במהלומה הראשונה שהנחיתו על עשרות מטרות ברחבי הרפובליקה האסלאמית.
1 צפייה בגלריה
2־B, המפציץ שמסוגל להטיל את המכה. אחרי עבודת ההכנה של חיל האוויר הישראלי, הוא ייהנה מתנאי לחימה ברמה של חמישה כוכבים
(צילום: USAF)
בשבוע וחצי האחרונים טראמפ רואה את התשבחות שמורעפות על המוסד ועל חיל האוויר הישראלי ורוצה להיות חלק מהחגיגה הזאת. הרווח המשני של כניסת ארה"ב למערכה יהיה של הענקית האמריקאית בואינג. יותר משני עשורים מאז שהשלימה את פיתוח ה־MOP, היא עדיין לא צברה רקורד מבצעי כי בשום זירת סכסוך שעניינה את ארה"ב באותן השנים לא היה דחוף לאף אחד לדחוף טונות של חומרי נפץ עשרות מטרים בתוך הר ולחכות שיהיה "בום".
החללים התת־קרקעיים שמכילים את אלפי הצנטריפוגות המשמשות להעשרת האורניום בדרכה של איראן לפצצות אטום נחצבו בעומק של כמעט 100 מטר. ה־MOP מסוגלת להבקיע כמחצית הדרך טרם תתפוצץ. מכאן ההנחה כי ייתכן שלא יהיה די בפצצה אחת בלבד, גדולה וקטלנית ככל שתהיה.
ועדיין, כמה תקיפות חוזרות ומדויקות שיכללו שימוש בפצצות מסוג זה יאפשרו פיצוח מהיר הרבה יותר של מתקן פורדו מתוכנית סיזיפית אפשרית שנהגתה בצה"ל כמוצא לתרחיש שטראמפ יחליט שאין לו דבר עם המלחמה באיראן. אם פצצות ה־MOP יוחזרו לבונקר ומפציצי ה־B-2 יינעלו בהאנגרים ממוגנים (מחירו של מטוס אחד הוא יותר מ־2 מיליארד דולר), ישראל עלולה למצוא את עצמה נאבקת במבצר בפורדו בציפורניים, ממש. במצב כזה סביר שחלק ניכר מהכוח האווירי שישראל מפעילה באיראן יופנה לפורדו תוך תקיפתו פעם אחר פעם אחר פעם כדי ל"גרד" את שכבות הסלע העצומות שבחסותן הוא הפך להיות מה שהוא.
בירור מהיר בקרב כמה ותיקים בתעשיות הביטחוניות הישראליות בשאלה כיצד מי שפיתח את טילי החץ, את טנק המרכבה ואת מערכת ההגנה באמצעות לייזר רב־עצמה שאוטוטו תחבור למערך ההגנה האווירית עם הפיכתה למבצעית לא פיתח "מפצחת בונקרים" כחול־לבן שתספק אפקט שדומה לזה של GBU-57 מתוצרת בואינג.
לדבריהם, פיתוח של פצצה כזאת דורש ידע, גישה לחומרים מיוחדים ולמערכי ייצור מורכבים במיוחד שאינם זמינים לתעשיות הישראליות והשגתן דורשת השקעות עתק. מלבד זאת, אתגרים מבצעיים ממשיים כמו אלה שמזמן המתקן בפורדו ניתן לספור על פחות מכף יד אחת, ומהרגע שיפוצחו פצצות כמו GBU-57 יחזרו לתפוס הרבה יותר מדי מקום במחסנים. לדעת בכיר באחת החברות הישראליות, ייתכן שההנחה שהפצצה האימתנית מוחזקת ממילא בידיה של ידידה כמו ארצות הברית, ייתרה את הצורך הבהול להיכנס לתוכנית פיתוח כל כך סבוכה.
בארצות הברית לא נוקבים בעלויות הפיתוח ובמחירה של כל פצצה כזאת. בזמן שהיא השקיעה בפיתוח הפצצה הקונבנציונלית הגדולה ביותר בעולם, החברות הישראליות מיקדו חלק ניכר ממאמצי הפיתוח שלהן על מערכות אחרות, שנמצאו קריטיות וחיוניות לא פחות במערכה עם איראן ובאופן שהעמיד לחיל האוויר את היכולת להשתלט במהירות על המרחב האווירי שלה.
מכות אש מדויקות שכוונו למכ"מים ולרכיבים מרכזיים אחרים במערכות ההגנה האוויריות של איראן יצרו כבר בשלביה הראשונים של המלחמה מסדרון אווירי בטוח בין ישראל לאיראן, המשמש את כלל הצי האווירי הצבאי שלה שרובו מבוסס על מטוסים שאינם בעלי יכולת חמקנות כמו זו שבמטוסי F-35.
מדובר בחימושי Stand Off ששוגרו אל המטרות שיועדו להם מהמטוסים הישראליים בעת שהיו במרחק בטוח של קילומטרים רבים מאיראן ומטווח הגילוי והיירוט של מערכות ההגנה שלה. לכל אחד מהטילים היתה כתובת ולכל כתובת היה תפקיד ברור וחיוני בהגנת שמי איראן, כך שעם חדירת המטוסים הישראליים אל המרחב האווירי שלה מאותן סוללות הגנה עלו בעיקר עמודי עשן.
להפוך טיפש לחכם
הטילים שסללו את דרכם של המטוסים הישראליים לאיראן תוכננו להשמדת מטרות מוגנות היטב, והם כוללים את הטילים "רוקס", את ערכות ההנחיה "ספייס" של רפאל ואת הטיל רמפייג', שפותח על ידי התעשייה האווירית ואלביט מערכות, כשאת המנוע שלו מייצרת חברה שלישית, תומר.
רוקס של רפאל נחשב לטיל אוויר־קרקע חדש יחסית, שפותח בשנים האחרונות בניסיון לענות על האיומים שנשקפים ממערכות ההגנה האוויריות המתקדמות S-300 ו־S-400, שרוסיה סיפקה בשנים האחרונות לכל מי שהיה מוכן לשלם. רוקס משוגר ממטוסי F-16 I ("סופה") וממטוסי F-35 ("אדיר") ממרחק של קילומטרים רבים מהמטרה. בעוד הוא מנווט את דרכו אל המטרה באמצעות GPS או מערכת ניווט אינרציאלית, את חלקו האחרון במסלול למטרה הוא עושה באמצעות ראש ביות עם יכולות עיבוד תמונה, שמאפשרות לו לפגוע במטרה גם לנוכח ניסיונות לשבש את מעופו או לחסום לו את מערכת ה־GPS.
לפצצות אלה מתווספת משפחת ה"ברדים" של רפאל. הצמדת מערכות הנחיה ייעודיות שפיתחה החברה הישראלית הופכת פצצות אוויר־קרקע "טיפשות" לפצצות "חכמות" ואוטונומיות שגולשות אל המטרות שייעדו להן ממרחק של קילומטרים רבים. כך הן פצצות "ברד פלדה", ששוקלת כ־900 ק"ג, ו"ברד קל", ששוקלת כ־450 ק"ג.
"שמיים פתוחים" יכולים לייצג געגוע של ישראליים רבים המשוועים לטיסה לחו"ל בימים שבהם נתב"ג סגור לחלוטין מאימת הטילים האיראניים אך בכל הקשור לאיראן עצמה, מדובר בתוצאה מבצעית חלומית עבור מטוסי הקרב הישראליים שפועלים בה, כמו גם למטוסי משימה שעוסקים בעיקר באיסוף מודיעין וכלי טייס בלתי מאוישים.
העליונות האווירית הזאת מאפשר למטוסי חיל האוויר לפעול ביתר חופשיות בתקיפת מפעלי הייצור של טילי הקרקע־קרקע ולפגיעה בתשתיות הרבות הקשורות לתוכנית הגרעין של איראן. בין לבין מטוסים ישראליים — ובהם גם הכטב"מים מסדרות "הרון" של התעשייה האווירית ו"הרמס" של אלביט מערכות — חגים כל העת מעל מרחבים עצומים במדבר האיראני, שמשמשים לשיגור טילים לישראל.
