טירוף השכר ביורוליג: רמז מקדים לצמיחה אדירה או לקריסת מערכות
זינוק בהכנסות מהסכם חסות ושמועות על כוונת ה־NBA להקים ליגה מתחרה באירופה הובילו את היורוליג לפזר סכומי עתק של 6-2 מיליון יורו על החתמת שחקנים. אבל רק 13 קבוצות בליגה נהנות מהשגשוג, והקיץ הזה יקבע אם היורוליג תמריא לפסגות חדשות או לפירוק עצמי עם פרישת קבוצות מקופחות
הקיץ הזה אירופה לוהטת. ולא בגלל גל חום. על הפרקט, וכנראה יותר מאחורי הקלעים, מתחוללת מהפכה כלכלית שמזעזעת את עולם הכדורסל האירופי. סכומי עתק מתפזרים כאילו אין מחר, כוכבים נוחתים ביבשת בחוזים שוברי שיאים, והשאלה הגדולה: לאן כל זה הולך? האם טירוף השכר ביורוליג הוא סמן לצמיחה אדירה וחסרת תקדים או איתות אזהרה לקראת התמוטטות מערכתית?
עד לפני שנים אחדות חוזים של מיליוני יורו ספורים היו נחלתם של מעטים ביורוליג. היום? זה בקושי סף הכניסה לליגה של הגדולים. הנתונים מהקיץ האחרון פשוט מדהימים. אם ניקח, למשל, את וסיליה מיציץ' והפועל תל אביב, העסקה ששברה את הבנקים בישראל (ומחזיקה במקום השני בחוזי העתק בתולדות היורוליג) היא דוגמה חיה לטירוף הזה. מיציץ' חתם על חוזה של 6 מיליון דולר עלות שכר לעונה, סכום שעד לפני זמן לא רב נראה דמיוני לכדורסלן מחוץ ל־NBA. לא מדובר במקרה יחיד. שחקנים שנחשבו ל"בינוניים" יחסית ביורוליג חותמים על חוזים של 2-1.5 מיליון יורו נטו, סכומים שפעם היו שמורים לכוכבי־על בלבד.
2 צפייה בגלריה
השחקן אלכסה אברמוביץ', קבוצה: BC דובאי. שכר: 1.5 מיליון יורו
(צילום: Maxim Konankov/NurPhoto via Getty Images)
האינפלציה המטורפת בשכר השחקנים אינה נובעת רק מאגו של בעלים, אך הוא בהחלט חלק מהעניין. מדובר בתוצאה ישירה של עלייה דרמטית בהכנסות היורוליג עצמה ושל מניעים כלכליים ואסטרטגיים ברורים. מאז הדחת המנכ"ל ג'ורדי ברתומאו בנובמבר 2021, הליגה שמה לעצמה למטרה למקסם הכנסות - והיא הצליחה מעל ומעבר. הסכם שיתוף הפעולה מול חברת IMG (שהושק ב־2016, ובינואר השנה הוארך עד לעונת 2035/36) כבר הציג עלייה חדה, מ־35 מיליון יורו לעונה ל־100 מיליון יורו בעונת 2023/2024. ההערכות לעונה האחרונה עומדות על 150 מיליון יורו, כולל 50 מיליון יורו שהתקבלו מקיום הפיינל פור באבו דאבי. מדובר בזינוק של 328.6% בהכנסות בעשור אחד בלבד! כל זה מתורגם ליותר כסף ל־13 הקבוצות בעלות הרישיון הקבוע של הליגה (בין היתר ריאל מדריד, ברצלונה, פנאתינייקוס, מכבי תל אביב ואולימפיאקוס) — בממוצע 19.5 מיליון יורו רווח לכל קבוצה בעונה האחרונה. כשיש יותר כסף בקופה, קל יותר לשלם סכומי עתק לשחקנים.
בנוסף לזינוק הכלכלי, יש השפעה גם לאיום ה־NBA ולרצון לבסס מעמד. לאורך השנה האחרונה השמועות על כוונת ה־NBA להקים ליגה מתחרה באירופה לא הרפו לרגע. אף שזו אינה "מלחמת ענקים" בין שווים - זו מפלצת וזו נמלה - האיום קיים ומחייב את היורוליג והקבוצות המובילות שלה להתייצב בנקודת רתיחה חזקה ככל האפשר. המועדונים מבינים שהם צריכים להכניס את היד עמוק לכיס כדי להבטיח דומיננטיות ולבסס את מעמדם אל מול איום חיצוני אפשרי.
2 צפייה בגלריה
השחקן קנדריק נאן חתם בקבוצת פנאתינייקוס. שכר: 4.5 מיליון יורו נטו
יותר ממה שקיבל ב־NBA (שם קיבל 5.25 מיליון דולר ברוטו)
(צילום: Panagiotis Moschandreou/Euroleague Basketball via Getty Images)
מלבד הכנסות הליגה, רבים מהמועדונים המובילים ביורוליג נהנים מכיסים עמוקים ויש להם מניעים שונים. מדובר בבעלים עשירים, כמו משפחות ביוון, אוליגרכים במונקו ומיליארדרים בוולנסיה; מימון ממשלתי ותנאי מס נוחים במדינות מסוימות (סרביה); ותמיכה ממועדוני כדורגל ענקיים כמו ריאל מדריד וברצלונה, הנהנים מתקציבי ענק כחלק מארגון ספורט גדול. עופר ינאי מהפועל תל אביב הוא דוגמה מצוינת לשחקן חדש בשוק שמוכן לשלם פרמיה גבוהה כדי לזעזע את השוק ולבסס את קבוצתו ביורוליג.
בעבר אירופה נחשבה ל"ליגת ניחומים" עבור אמריקאים שלא מצאו את מקומם ב־NBA, אך כיום התמונה שונה בתכלית. נכון, הכוכבים הגדולים ביותר בעולם עדיין לא מגיעים לאירופה, אבל עבור שחקני ביניים - כאלה שיכולים לגרד חוזה קטן ב־NBA - אירופה הפכה לאופציה פיננסית עדיפה ואטרקטיבית יותר.
הסוד טמון בהבדלי מיסוי: בארצות הברית מדברים ברוטו (לפני מס), וברוב המקרים באירופה הסכומים המדווחים הם נטו (אחרי מס). קנדריק נאן, לדוגמה, שהרוויח 5.25 מיליון דולר ברוטו ב־NBA, משלשל לכיסו יותר כסף בפנאתינייקוס עם 4.5 מיליון יורו נטו (כ־5.26 מיליון דולר). מבחינתו, השורה התחתונה היא יותר כסף בבנק. הדוגמה ההיסטורית של ג'וש צ'ילדרס ב־2008, שקיבל הצעה גבוהה יותר מאולימפיאקוס מאשר זו של אטלנטה הוקס, הקדימה את זמנה. כיום זו המציאות. הדיווחים מפי שחקנים כמו נאן, שמדברים עם שחקנים אמריקאים נוספים ומשכנעים אותם להגיע, מוכיחים שזה לא רק עניין כלכלי, אלא גם מעמד משמעותי יותר על הפרקט.
זאת ועוד, החל מהעונה הבאה היורוליג תציג רגולציה כלכלית חדשה הכוללת "מס מותרות" על חריגה מתקרת שכר (8 מיליון יורו בעונה הקרובה, 12 מיליון יורו בעונה הבאה). על פניו זה נשמע כמו ניסיון לרסן את טירוף השכר. בפועל? זה פחות דרמטי ממה שנדמה. מדוע? כי הרגולציה כוללת סעיפים המאפשרים לקבוצות להמשיך ולפזר כספים: שכרם של שלושת השחקנים הגבוהים ביותר בקבוצה לא ייכלל בחישוב תקרת השכר, מה שמאפשר לקבוצות לשלם סכומי עתק לכוכבי־על בלי לחרוג. בנוסף לכך שחקנים מתחת לגיל 23 לא ייכללו בתקרה, וקבוצה תקבל הנחה של 25% בחישוב שכר של שחקנים שמשחקים בה שלוש שנים או יותר. המשמעות היא שהקבוצות הגדולות והעשירות עדיין יכולות להוציא סכומי עתק על הסגלים שלהן. לפי נתוני "באסקטניוז", בעונה החולפת רק שש קבוצות היו צריכות לשלם מס מותרות לו כבר היה חל, והסכומים לא היו עצומים. התקרה צפויה אף לעלות שוב ב־2027, מה שיראה כנראה קפיצה נוספת.
היורוליג נמצאת בנקודה מעניינת: מצד אחד, היא בשיא של רווחיות וחשיפה. מצד שני, המודל הכלכלי הנוכחי שלה עלול להוביל אותה למבוי סתום. הבעיה המרכזית טמונה בכך שרק 13 הקבוצות בעלות הרישיון הקבוע נהנות באופן בלעדי ממרבית רווחי הליגה. קבוצות חדשות או כאלו שאינן בעלות רישיון קבוע, כמו הפועל תל אביב, נאלצות להשקיע סכומי עתק לא רק בבניית סגל תחרותי אלא גם ב"כרטיס כניסה" למפעל. אם ה־NBA אכן תיכנס לשוק האירופי עם מודל שונה, שיבטיח רווחיות גם לקבוצות שאינן חלק מהליבה, היורוליג עלולה למצוא את עצמה במצב קשה. במקום להיאבק בשחקנים ובבעלים עם כיסים עמוקים, הליגה תצטרך להתמודד עם קבוצות שיחפשו אלטרנטיבות כלכליות טובות יותר.
אם היורוליג לא תתאים את עצמה ותיצור מנגנונים שיבטיחו כדאיות כלכלית גם לקבוצות ה"לא בעלות", היא עלולה להיכנס לתהליך התפוררות איטי אך ודאי, שעלול להוביל בטווח הרחוק לקריסת המפעל כולו. הקיץ הנוכחי, עם טירוף השכר והאיומים המרחפים מעל, הוא לא סתם "עוד קיץ". הוא קו פרשת מים כלכלי שיקבע אם הכסף הגדול ביורוליג יוביל אותה לפסגות חדשות או ישמש ככלי לפירוק עצמי.
