פרשנות
למה טראמפ מחבק את ארדואן?
נשיא ארה"ב מבקש להפוך את טורקיה מבעיה גיאו-פוליטית, כפי שהיא נראית בירושלים, ללקוחה אסטרטגית של התעשייה הביטחונית האמריקאית
כשנשיא ארה”ב דונלד טראמפ חוזר ומדגיש את "מערכת היחסים הנפלאה" שלו עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן – כפי שעשה גם אתמול במסיבת העיתונאים לצד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו – קל לפטור זאת כעוד התבטאות בסגנון טראמפי טיפוסי. אולם בפועל, החיבוק האישי הזה הוא המעטפת הדיפלומטית לדוקטרינת "כלכלת סכום האפס" שמיישם ממשל טראמפ, שבה יחסי חוץ אינם נמדדים בערכים משותפים, אלא בשורת הרווח של המאזן המסחרי האמריקאי.
הראיה המובהקת לכך היא עסקת התעופה הענקית שהבשילה בספטמבר האחרון. ההחלטה של טורקיש איירליינס לרכוש עד 225 מטוסי בואינג (מדגמי 787 ו־737 MAX) אינה רק מהלך עסקי. עבור טראמפ, מדובר בהזרמת חמצן לתעשייה האמריקאית ויצירת אלפי מקומות עבודה ב"חגורת החלודה", הישג שהוא יכול להציג לבוחריו כניצחון תעשייתי מוחץ.
מבחינת טראמפ, הביטחון הלאומי הוא בראש ובראשונה "חבילת יצוא". הקשר האישי עם ארדואן משמש כ"מסלול עוקף בירוקרטיה" לפתרון משברים צבאיים רגישים. בעוד שהממסד הביטחוני בוושינגטון עדיין מסויג מרכישת מערכת ה־S-400 הרוסית על ידי טורקיה, טראמפ חותר לנוסחת פשרה שתאפשר להחזיר את אנקרה לפרויקט ה־F35. המטרה ברורה מבחינתו – להפוך את טורקיה מבעיה גיאו-פוליטית, כפי שהיא נראית בירושלים, ללקוחה אסטרטגית של התעשייה הביטחונית האמריקאית.
גם בתחום האנרגיה, טראמפ מזהה הזדמנות למנף את הקשר האישי לטובת המאזן הלאומי. שאיפתו להעביר את טורקיה לצריכת גז טבעי נוזלי אמריקאי, במקום הנפט והגז הרוסי, משרתת שתי מטרות: היא מחלישה את האחיזה של מוסקבה באזור ומחזקת את יצואני האנרגיה בארה”ב. היעד השאפתני שהציבו שני המנהיגים – הגדלת היקף הסחר ל-100 מיליארד דולר בשנה (יותר מכפול מהיקפו הנוכחי) – אינו רק הצהרה תדמיתית, אלא ניסיון של הממשל למקם את טורקיה כחלופה לשרשראות האספקה מסין.
למה טראמפ צריך את ארדואן דווקא עכשיו? התשובה טמונה במיקום. טורקיה היא צומת לוגיסטית המחברת בין אירופה, הים השחור והמזרח התיכון. בעידן של אי־ודאות בנתיבי הסחר ומאבק בהגמוניה הסינית, טראמפ זקוק לשותף ביצועי שיכול להבטיח יציבות אזורית – גם אם המחיר הוא מתן יד חופשית לארדואן בזירות כמו צפון סוריה. מבחינת הבית הלבן, אם ארדואן מוכן "לסגור עסקאות" ולקנות תוצרת אמריקה, השאר הופך לרעשי הרקע.
בשורה התחתונה, הדינמיקה בין וושינגטון לאנקרה ב־2025 היא שיעור ב"דיפלומטיה עסקית". טראמפ הופך את הקשר האישי למנוע צמיחה, וארדואן, שמבין היטב את שפת העסקאות, יודע בדיוק אילו ויתורים – ביטול מכסי מגן על מוצרים אמריקאיים – עליו לבצע כדי להישאר בצד הנכון של הנשיא. אך מודל שנשען על כימיה אישית הוא שברירי מטבעו. ברגע שהאינטרס האישי יתנגש, "חבילת העסקאות" הזו עלולה לקרוס באותה מהירות שבה נבנתה, בייחוד כשמדובר בשני המנהיגים האלה.
